ביקורת ספרותית על מיומנה של אישה מתה מאת גואל פינטו
ספר טוב

---

כל משפחה לא מאושרת בדרכה.
למרות הכותרת בה בחרתי, זהו ספר מהנה. מריר-מתקתק, מתובל בהרבה הומור וחוכמת חיים. בכתיבה משולבות לא מעט צרפתית וערבית. רוב המקרים, הן מובאות גם בתרגום לעברית.

"מומון" – אמא, שחיה בצרפת, נפטרה. במהלך השבעה רוחה מרחפת בביתה, והיא צופה בשתי הבנות והבן יושבים שבעה.
בהיותה מתה היא משוחררת מאיסור הביקורתיות של הורים חיים כלפי ילדיהם. בהיותה רואה ואינה נראית, היא צופה בילדיה ובבאי הבית ומהרהרת בחייה. עושה חשבון נפש אודות עצמה, אודות היחסים המורכבים עם ילדיה, היחסים בין הילדים לבין עצמם וגם יחסיה עם בעלה. חשבון הנפש אינו מצטמצם רק לד' אמות המשפחה. יש לה דברים מאד לא פשוטים לומר על דת ומסורת, חיי היהודים באלג'יר – ארץ מוצאה , בצרפת ובישראל, וגם על יחסי ערבים - יהודים בארצות הללו. בולטת בחירתה לא לעלות לישראל.

בכל אלה משתפת מומון את ראידה, חברת ילדות מוסלמית מאלג'יר שנספתה בגיל 12 ברעידת האדמה. כל חייה דיברה מומון אל ראידה המתה. עכשיו כשנפגשו בעולם האחר היא משתפת אותה בהרהוריה, ולא פעם ראידה משמשת לה מראה.

מומון היא "טיפוס". אישה מתריסה השוברת סטריאוטיפים והכללות על נשים מזרחיות. היא לא הייתה אישה כנועה, אלא דעתנית שעשתה ככל העולה על רוחה. בעלה קיבל אותה כמות שהייתה. היא לא הייתה האמא המזרחית הסטריאוטיפית הטיפוסית – הבשלנית והחמה. מומון עוקצת גם את הכבוד המזרחי. הבן שנולד שני נחשב לבכור. לאורך כל הספר הוא מכונה "הבכור שאינו בכור". אפילו על המימונה היא מלגלגת - מה לחג הזה וליוצאי אלג'יר? הוא לא נחגג אצלם בכלל.


בספר שזורים גם שירים קצרים. הנה אחד שקראה הבת בהלוויתה של מומון.

"רציתי לצלצל אל אמא שלי,
לספר לה,
אמא שלי מתה."

רציתי להתלונן באוזנה,
עליה,
שעזבה אותי".

"רציתי להסביר לה,
את מה שכולם יודעים,
כשאת אמא,
את לא יכולה פשוט לקום,
וללכת"

אין לך זכות.
מוות אינו זכות אימהות".

» ביקורות נוספות של כרמלה
» ביקורות נוספות על מיומנה של אישה מתה