כל משפחה לא מאושרת בדרכה.
למרות הכותרת בה בחרתי, זהו ספר מהנה. מריר-מתקתק, מתובל בהרבה הומור וחוכמת חיים. בכתיבה משולבות לא מעט צרפתית וערבית. רוב המקרים, הן מובאות גם בתרגום לעברית.

"מומון" – אמא, שחיה בצרפת, נפטרה. במהלך השבעה רוחה מרחפת בביתה, והיא צופה בשתי הבנות והבן יושבים שבעה.
בהיותה מתה היא משוחררת מאיסור הביקורתיות של הורים חיים כלפי ילדיהם. בהיותה רואה ואינה נראית, היא צופה בילדיה ובבאי הבית ומהרהרת בחייה. עושה חשבון נפש אודות עצמה, אודות היחסים המורכבים עם ילדיה, היחסים בין הילדים לבין עצמם וגם יחסיה עם בעלה. חשבון הנפש אינו מצטמצם רק לד' אמות המשפחה. יש לה דברים מאד לא פשוטים לומר על דת ומסורת, חיי היהודים באלג'יר – ארץ מוצאה , בצרפת ובישראל, וגם על יחסי ערבים - יהודים בארצות הללו. בולטת בחירתה לא לעלות לישראל.

בכל אלה משתפת מומון את ראידה, חברת ילדות מוסלמית מאלג'יר שנספתה בגיל 12 ברעידת האדמה. כל חייה דיברה מומון אל ראידה המתה. עכשיו כשנפגשו בעולם האחר היא משתפת אותה בהרהוריה, ולא פעם ראידה משמשת לה מראה.

מומון היא "טיפוס". אישה מתריסה השוברת סטריאוטיפים והכללות על נשים מזרחיות. היא לא הייתה אישה כנועה, אלא דעתנית שעשתה ככל העולה על רוחה. בעלה קיבל אותה כמות שהייתה. היא לא הייתה האמא המזרחית הסטריאוטיפית הטיפוסית – הבשלנית והחמה. מומון עוקצת גם את הכבוד המזרחי. הבן שנולד שני נחשב לבכור. לאורך כל הספר הוא מכונה "הבכור שאינו בכור". אפילו על המימונה היא מלגלגת - מה לחג הזה וליוצאי אלג'יר? הוא לא נחגג אצלם בכלל.


בספר שזורים גם שירים קצרים. הנה אחד שקראה הבת בהלוויתה של מומון.

"רציתי לצלצל אל אמא שלי,
לספר לה,
אמא שלי מתה."

רציתי להתלונן באוזנה,
עליה,
שעזבה אותי".

"רציתי להסביר לה,
את מה שכולם יודעים,
כשאת אמא,
את לא יכולה פשוט לקום,
וללכת"

אין לך זכות.
מוות אינו זכות אימהות".

ספר טוב, מרחיב דעת ומרתק ברוב חלקיו, לעתים אפילו מפעים.
שילוב מוצלח של אמת ובדיה ומעט על תהליך המחקר לספר. התחקיר יסודי ומוקפד. אחימאיר מסבירה גם מדוע היה חשוב לה מאד לדייק ככל האפשר. ניכר כי גם החלקים הבדויים מבטאים היטב את רוח הדברים ורוח התקופה.

שם משפחתה מבית של אורה אחימאיר היה צוקרקנדל. שורשיה בענף עני למדי של המשפחה בגליציה. אך היה גם ענף משכיל ואמיד בוינה, אותו יצאה לחקור.
העלילה מגוללת את קורות חייה של ברטה צוקרקנדל היהודיה (1864-1945). ברטה היתה נשואה לאוטו צוקרקנדל, פרופסור ידוע לרפואה באוניברסיטת וינה. היא היתה בעלת הסלון התרבותי והאינטלקטואלי החשוב ביותר בוינה משלהי המאה ה-19 ועד האנשלוס. ברטה הייתה אישה דעתנית, משוחררת, פמיניסטית וליברלית, בימים שמקומן של הנשים היה בבית וקולן לא נשמע. בעלת זיקה לאמנות ועיתונאית. האמינה ברוח האדם. בסלון הסתופפו בעיקר דמויות יהודיות מכל תחומי האמנויות, ביניהם קלימט הצייר ומובילים אחרים של תנועת הזסיון הוינאי. מאהלר הקומפוזיטור, שניצלר וצוויג הסופרים , מקס ריידנהרט - איש התיאטרון, הרצל ועוד אינטלקטואלים ואמנים.
סוזי, אחותה של ברטה הייתה נשואה לפול קלמנסו, אחיו של זורז' קלמנסו, שהיה בעל עיתון חשוב ואח"כ ראש ממשלת צרפת. ברטה הייתה מאד מיודדת עם ז'ורז' (ואולי אף יותר מזה). היא הצליחה להשפיע עליו כמה פעמים במהלכים חשובים. בכלל, הייתה בעלת השפעה פוליטית גם בארצה וגם מחוצה לה.

תולדות חייה וסיפורו של הסלון שלה על מגוון משתתפיו, לצד קורותיה של בת דודתה אמליה, שהיתה נשואה לאחיו של אוטו צוקרקנדל, הוא סיפורם של יהודי וינה, שזהותם ונאמנותם היו נתונות למולדת אוסטריה וזהותם היהודית הייתה שולית בעיניהם. משום כך התעלמו מסימנים מבשרי רע וסופם שנפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כן, זהו גם סיפורה של עיר וסיפורה של תקופה.

הספר עשיר בפרטים הנוגעים לחייהם של משתתפי הסלון וגם אחרים בעלי השפעה. הספר שלח אותי פעמים רבות לרשת לקרוא השלמות מידע על דמויות ידועות יותר וידועות פחות. מאד נהניתי מכך. אשתף בשני סיפורים מרתקים שלא הכרתי ודווקא כאלה שמופיעים לקראת סופו ושוליו של הספר. המידע שאביא חלקו מהספר והרחבתו מהרשת.

כמוני, רבים מכם אוהבים את הצילומים המקפיאים את רגעי הקפיצה באוויר. את הטכניקה הזו המציא פיליפ הלסמן.(1906-1979). הלסמן נודע כצלם פורטרטים של אמנים, פוליטיקאים וידוענים. צילומיו הופיעו על יותר מ-100 שערים של גליונות המגזין LIFE. במשך 37 שנים עבד עם דאלי, בעיקר על סדרת צילומי השפם שלו.
אבל לא כך נראו חייו של הלסמן, הצעיר היהודי. ב-1928 טייל עם אביו בטירול. כשלא היה לידו, נרצח אביו ע"י כפריים, ואלו טפלו על הבן הצעיר את האשמה ממניעים אנטישמיים. הוא נשפט ל-10 שנות מאסר. ברטה צוקרקנדל הפעילה את השפעתה על קלמנסו למען יפעל לשחרורו של הלסמן. קלמנסו יצר קשר עם הגורמים האוסטריים. כעבור שנתיים שוחרר הלסמן, בתנאי שלא ישוב לעולם לאוסטריה. בזכותה של ברטה זכה להזדמנות לקריירה מפוארת בתחום הצילום.

הסיפור השני הוא על הספר והסרט "עיר ללא יהודים". סאטירה על האנטישמיות שכתב ב-1922 הסופר הוגו בטאואר, יהודי שהתנצר בנעוריו. בספר, פוליטיקאי דמיוני הורה על גירושם של כל יהודי וינה. בתמונות שהתבררו ככמעט נבואיות, החליטה אוסטריה לשאול מהארצות השכנות שלושים רכבות להובלת בקר על מנת לבצע את הגירוש למזרח של היהודים ומטלטליהם. בספר מוצגים אזרחי וינה כחוגגים את הגירוש, אולם הרגשות השתנו אחרי שהתיאטראות, חנויות הכל בו, בתי המלון ועירות הקיט התמוטטו. הכלכלה נפגעה במידה כזאת שקמה תנועה עממית שדרשה את החזרת היהודים. בינתיים בהיעדרם של היהודים המפלגה האנטישמית פשטה את הרגל. הגירוש בסופו של דבר בוטל והיהודים התקבלו חגיגית בחזרה לווינה. כמובן, הסוף האופטימי והנאיבי של הספר לא תאם כלל למציאות העתידית. עם זאת באותה תקופה נמכר הספר "העיר ללא יהודים" ב-250,000 עותקים בשנה הראשונה. לספר ולסופר היו מעריצים ואויבים. אוהדי התנועות הנאציות תקפו את בטאואר ואת יצירותיו.

ב-1924 הספר הפך לסרט, בבימוי של הנס קארל ברסלאואר. מטבע הדברים סרט אינו זהה תמיד לספר. כאן התבטא ההבדל בעיקר בסיום הסרט. כאשר מתברר שכל הסיוט האנטישמי לא היה אלא חלום של ציר אנטישמי באסיפה הלאומית שאומר "תודה לאל שהחלום המטופש הזה חלף – אנחנו כולנו בני אדם, איננו רוצים בשנאה – אנו חפצי חיים ורוצים לחיות ביחד בשלום". כך מתכחש הסרט לאנטישמיות שחגגה אז באוסטריה.

ב-1925 נרצח הסופר בטאואר, ע"י מתנקש שהיה בעברו חבר במפלגה הנאצית.

הסרט אבד, כנראה הוסתר ע"י הנאצים. בשלב מאוחר יותר נמצא והוצג, בין היתר, ב-2018 בפסטיבל הסרטים היהודי בירושלים.

"הסלון של ברטה" הוא ספר ראוי שכדאי לקרוא.

מצאתי עצמי מאד אמביוולנטיות ביחסי לספר.

זילברמן, איש עסקים יהודי, נלחם בצעירותו במלחמת העולם ה-I כגרמני, וראה בגרמניה את ארצו ומולדתו.
לאחר ליל הבדולח, כאשר שוטרים נאצים הגיעו לביתו, הוא מצליח לברוח ואינו מפסיק לנסוע ברכבות בין ערי גרמניה השונות, עולה ויורד, עולה ויורד ואינו מוצא לו מקום. גם ניסיונותיו לצאת את גרמניה עולים בתוהו. בנו, הנמצא כבר בצרפת, אינו מצליח להשיג לו אשרה לשם. את זילברמן עצמו השוטרים הבלגים מאלצים לחזור לשטח גרמניה, לאחר שבמאמץ רב הצליח לחצות את הגבול. מסעותיו של זילברמן, חשבון הנפש עם חייו וזהותו, התלבטויותיו האין-סופיות וחיבוטי הנפש הטורדניים והבלתי פוסקים שלו, הם הממלאים את רוב הספר. הם ממחישים היטב את חוסר האונים, הנרדפות, העקירות, ההשפלה והמילכוד בהם מצאו עצמם יהודי גרמניה עוד לפני פרוץ המלחמה.

במהלך נדודיו פוגש זילברמן לא מעט גרמנים, כאלה שהכיר וכאלה שנקרו לראשונה בדרכו. הם משקפים קשת רחבה של התייחסויות כלפי היהודים: שנאה, התרחקות, אדישות ועיסוק בעולמם הפרטי בלבד. פה ושם נתקל גם בסימנים של הבנה וחמלה כלפי זילברמן.

חסרונו הגדול של הספר הוא ההקצנה של התלבטויותיו וחוסר ההחלטיות של זילברמן בכל נושא, קטן ככל שיהיה. זו אמנם טכניקה ספרותית ידועה, אך לא פעם הותירה בי את הרושם כי עוד בטרם הפך מצבם של יהודי גרמניה לבלתי נסבל, היה האיש נרפה, חסר חוש שידרה.

עריכה הדוקה יותר ודילול המלל העולה על גדותיו של המחשבות והיפוכיהן, היו רק מועילים לספר.

העריכה של הספר הזה היא סיפור בפני עצמו, כמו גם חייו של הסופר.
בושוויץ, יליד 1913, בעל שורשים יהודים, עזב את גרמניה ב-1935 עם ההכרזה על חוקי נירנברג. אחרי שנדד בין כמה מדינות, הגיע ב-1939 לאנגליה. באותה שנה פרסם שם את הספר הזה תחת שם אחר, בעקבות "ליל הבדולח" בסוף 1938. עם פרוץ המלחמה בושוויץ הושם במעצר, עקב היותו "נתין אויב" וזמן קצר אח"כ נשלח לאוסטרליה. לאחר שנתיים שוחרר. האוניה בה נסע חזרה לאנגליה נפגעה ע"י טורפדו שנשלח מצוללת גרמניה וטבעה בסוף 1942, ואיתה גם בושוויץ. עוד לפני מותו, הבין הסופר כי הספר זקוק לעריכה, הספיק לערוך כמחצית ממנו והודיע לאימו באנגליה שהוא שולח אליה את כתב היד המתוקן, אך זה לא הגיע מעולם.
לפני מספר שנים הועבר הספר אל המו"ל הגרמני פטר גראף, ע"י אחייניתו הישראלית של בושוויץ. הוא ערך את הספר מחדש ופרסם אותו שוב ב-2018.

לטעמי, מלאכת העריכה לא הושלמה.