ביקורת ספרותית על רחשי תודה - הסדרה הקטנה # מאת דלפין דה ויגאן
ספר טוב

---

נוגע ללב.
מישקָה (מישל) סֶלְד אינה צעירה. הזִקנה נותנת את אותותיה. התפקוד אינו מה שהיה.
דיבורה לוקה בחסר בשל אפאזיה, פגם הגורם לבלבול במילים הנאמרות. 'בסדר' הופך ל'בחדר' ומילה 'נרדפת' ל'נרדמת'. עם זאת היא זוכרת ומודעת. אוהבת לרקוד מדי פעם בחדרה.
למישקה אין ילדים ושכנתה הצעירה מארי הקוראת לה בחיבה 'מישְק' היא האדם הקרוב ביותר לבת. מארי שם בשבילה, תמיד מוכנה להושיט יד לשכנתה הקשישה. כשמישקה מתקשה לתפקד ואינה יכולה לגור עם מארי שתתקשה להשגיח עליה כיאות ומתגוררת בקומה ששית בלי מעלית היא עוברת לבית אבות ומארי ממשיכה לבקרה. ז'רום הוא קלינאי תקשורת המסייע למישקה בהגייה נכונה באמצעות תרגילים.
שני הצעירים אוהבים את מישקה ללא תנאים כשם שהיא אוהבת אותם.
לכל אחד מהם סיפור עצוב. מישקה עם זכרונות קשים כילדה במלחמת העולם השנייה, ז'רום שהקשר עם אביו ניתק ומארי שאביה נעלם, בת לאם לא מתפקדת שטיילה כילדה עם אמא ביום קר ללא מעיל ומישקה נתנה לה את הסוודר שלה והזמינה אותה אליה כל אימת שתרצה לבוא.
כעת תקוותה של מישקה היא שכשיבוא יומה תעזוב את העולם ללא סבל.
מארי ומישקה אסירות תודה זו לזו על הכל.
ז'רום מוצא בה דמות קרובה שאפשר לחלוק איתה הכל. הוא לוקח על עצמו משימה הקשורה בעברה ומישקה אסירת תודה.
'שאלתם את עצמכם כמה ביום אתם אומרים תודה אוטומטית על המלח, העודף, הלחם והסיגריה כמוסכמה חברתית וכמה פעמים בחיים אמרתם תודה מכל הלב? תודה אמיתית'.
ספר קצר, אנושי ויפה על קשר אמיתי ואהבה המתעלה על גיל ומגבלות.

» ביקורות נוספות של ראובן
» ביקורות נוספות על רחשי תודה - הסדרה הקטנה #