ביקורת ספרותית על שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה מאת ג'ולייט גריימס
ספר טוב

---

שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה – ג'ולייט גריימס
השם המסקרן והכריכה היפה עם איור עצי הזית כבשו אותי אז כאשר הוצאת מטר הציעו לשלוח לי את הספר לסקירה הסכמתי מיד. לא ידעתי שאני צפויה למסע ארוך, מטלטל ומוזר.
הסיפור של סטלה, אמה אסונטה, אחותה טינה ושאר בני המשפחה נפרש על פני מאה שנים. הוא מתחיל בכפר קטן בקלבריה בדרום איטליה ומסתיים בפרוור בקונטיקט ארצות הברית כאשר שתי האחיות הקשישות גרות בית מול בית ואינן מדברות זו עם זו. זה לא ספויילר כי כך מתחיל הסיפור. שתי קשישות ובת משפחה צעירה שמספרת את סיפורן ומנסה להבין איך הן הגיעו למצב הזה כיום.
"זיכרון משפחתי הוא עניין מתעתע. אנחנו חוזרים ומספרים לעצמנו כמה סיפורים עד שהם נמאסים עלנו, ואילו אחרים אחרים נושרים משום מה. ואולי לא משום מה, אולי כמה סיפורים, אם זוכרים אותם, מתיישבים יפה עם נרטיב המשפחה שבהווה. דור אחד חי איתם, ואחר כך הדור הבא לא מכיר אותם כלל, ואחר כך הם נשכחים ואת מקומם תופסות אנקדוטות נעימות יותר."
מזהירה אותנו המספרת בתחילת הספר. אבל אני הולכת לחפור עמוק יותר, תכף תשמעו את סיפור האמיתי והסיפור הזה לא יהיה יפה בכלל. זהו סיפור ללא גאולה.
בשפה מרוחקת, שנונה מעט עם תובנות והתבוננות לאחור תוך כדי הסיפור. מספרת הנכדה על סבתותיה. זהו ספר לא קל. החיים של סטלה קשים ומורכבים אבל כמו שהמחברת מזכירה לנו שוב ושוב הם לא נדירים למי שחיה במקום ההוא, בזמן ההוא. הייחודיות של סטלה הוא באופי החזק והבלתי המתפשר שלה. לעומת אחותה הרכה שמקבלת עליה את דין המקום והזמן ומתנהגת בהתאם למצופה ממנה.
כפי שאפשר לנחש משם הספר, הצרות לא מפסיקות להכות בראשה של סטלה ובנות משפחתה. הסופרת לא מרחמת לרגע על הגיבורות שלה ונותנת לכל אחת מהן מנת יסורים הגונה. ותוך כדי כך אנחנו מקבלים שיעור היסטורי וסוציולוגי על החיים באיטליה בין שתי מלחמות העולם, על ההגירה האיטלקית לארצות הברית, על השינויים התרבותיים שהמהגרים היו צריכים להתמודד איתם ועל אכזריותו של העולם. בעיקר כלפי נשים אבל גם כלפי כולם. הכתיבה העצורה, המרוחקת ונטולות המניפולציות הזולות שלוחצות על שק הדמעות, הרי מי רוצה להרגיש את כל הזוועה הזאת. משקפת את אופייה של סטלה שאינה בוכה ונכנסת להיסטריה כמו שנוהגות כל שני וחמישי אמה ואחותה. עד שזה מתנקם בה.
הפער בין סגנון הכתיבה השכלתני והעלילה חסרת החמלה גרם לי להרגיש את הכאב המתואר ביתר שאת. נותרתי עם מחשבות רבות על מה היא הדרך העדיפה. האם טוב יותר לקבל את המציאות כמו שהיא כמו טינה או אולי עדיף ללכת בדרכה של סטלה ולהאבק בה והאם בכלל יש לנו אפשרות בחירה. ובעיקר נשארתי עם הודיה שנולדתי בתקופה אחרת, במקום אחר ובתרבות שונה.

» ביקורות נוספות של תמרג
» ביקורות נוספות על שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה