ספר טוב

הביקורת נכתבה ביום שלישי, 2 במאי, 2023
ע"י ראובן
ע"י ראובן
אליעד ניסה לטשטש עם סכין יפנית את המילה החרותה על המכונית. את האות ה' סגר לריבוע, ניסה למחוק את שני ה-ו' ואת ה-מ'. אבל ידע שיראו, שהמאמץ לא ישיג דבר.
משפחתו בכפר סבא לא מסוגלת לקבל את זהותו המינית, את מי שהוא. את הסוד הוא נושא שנים רבות עד שהעז לחשוף בפניהם ומכאן החל הניכור בינו להוריו ואחיו. את הקשר הזמני עם מתן ואחריו עם איברהים המתגורר בעיר התחתית בחיפה, מוזיקאי ובן למשפחה ערבית מבוססת המעדיף שלא ידעו. למה לפתוח קן צרעות.
השניים קושרים את גורלם זה בזה ובגורלה של מַריַם, בת למשפחה ערבית שמרנית המתגוררת בחליסה, שכונה דלה לעומת זו בה מתגורר איברהים. כמוהם, היא נאלצת ככל יכולתה להסתיר את משיכתה לנשים. בבגרותם מאמצים שלושתם מעין פתרון של מראית עין.
אליעד לא מצליח להישאר בעבודה קבועה. עובר בין דירות ועבודות במרכז הארץ בעוד איברהים משתדל לפתח את הקריירה המוזיקלית שלו. עבודתה של מַרים במקלט לנשים מוכות חושפת אותה למצבים קשים, שוחקים, לעולמן של נשים שהחיים התאכזרו אליהן ממש כמו אביה האלים שבצילו גדלה, נרדפת בידי זכרונותיה כיצד הסתגרה עם אחותה הבכורה דאנא בחדרן בעוד אביהן מכלה את זעמו באם.
זהו סיפורם של מי שהחברה מעדיפה לא לראות ולדעת. החשופים ללעג וניכור כשאלה מסביבם יודעים. גם סיפורם של ערביי ישראל הנאלצים לעבור בדיקות דקדקניות בנתב"ג. בחופשה משותפת בסיני מחתימים באדישות את דרכוניהם בצד הישראלי ובחזור יבדקו בקפדנות את מטענם ובינתיים 'רק שיצאו להם מהארץ. לסיני, לירדן, לעזה, לקיבינימט'.
הספר נפרש על שנים רבות במהלכן פיגועי ההתאבדות הקשים באינתיפאדה השנייה, זמן בו בעבודתה הקודמת כעובדת סוציאליות עם נערות במצוקה צריך להפריד בכוח בין היהודיות לערביות שאינן רק 'ערביות מסריחות' אלא גם 'מחבלות'. שנים בהן בגרו גיבורי הספר, אחיו של אליעד ואחותה של מרים נישאו והיו להורים. הוא נוגע בנקודות קשות, בשמרנות הישראלית לעומת הפתיחות בברלין שם יוצאים אליעד ואיברהים לחופשה קצרה. בגורלן האומלל של נשים החשופות לאלימות בבית מהאב או הבעל הכוחניים. אלה שהגורל תעתע בהם.
משובץ מילים ומשפטים קצרים בערבית (בעברית מנוקדת) כמו 'יַאמַא' (אמא) ו'חָבּיבּתי'.
12 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
מושמוש
(לפני שנתיים ו-4 חודשים)
ההוצאות הידועות תחת צנזורה:
חייבות חומר עויין ליהודים משהו הופכי לא מוציאות אז קצת נמאס. גם מחפשות את החריג, שלא יצא משהו רלוונטי לכלל (היהודים אוי). ניטשה אמר: מחפשים את החריג ובו עסוקים ומה עם הבעיה החמורה של הכלל. זה היה טרום השואה נראה לי שהוא קלט מה עם הגרמנים. כאן זה להיפך, לא רוצים את הקשיים והסיכונים של אלה, היהודים הישראלים האלה שהם מיעוט במזרח התיכון.
|
12 הקוראים שאהבו את הביקורת