"הרבה רחמים אין בו, באלוהים, אבל חוש הומור, ברוך השם" (עמוד 148).
בשירות המילואים האחרון ברצועת עזה, בין הפעילות השוטפת לפשיטות בתל אל הווא ובשיח׳ עג׳לין, קראתי שוב את הספר "גוף שני" שכתב עפר שלח (הוצאת זמורה ביתן, 1989). הספר, רומן הביכורים שכתב כשהיה עיתונאי בתחילת דרכו, קשה לקריאה, לא סדור, לעיתים משייט קדימה ואחורה בציר הזמן באופן המותיר את הקורא מבולבל מעט. ועדיין מדובר בספר מצוין שמצאתי רלוונטי מאוד.
השירות הצבאי הוא הנושא העיקרי בספר. שלח, שלימים היה לפרשן צבא, ביטחון וספורט בולט, לחבר כנסת מטעם מפלגת "יש עתיד" ולחוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, שירת בתקופה שקדמה למלחמת לבנון הראשונה כקצין בצנחנים ופיקד במהלכה על מחלקה ופלוגה בחטיבת הצנחנים מילואים 409 (לימים חטיבה 551). הספר מתאר בעיקר (לצד סיפורי צד שאינם תמיד קשורים) את שירותו הצבאי של מספר בן דמותו כקצין בצנחנים, בסדיר ובמילואים, בלבנון לפני ובמהלך המלחמה.
הספר כתוב כדיאלוג בין המספר, גיבורו חסר השם של הספר (ובן דמותו של המחבר), לחברו הטוב, גלי, לכאורה חברו מימי נערותו שהתגייס עמו לצנחנים לגדוד 202, עבר עמו את מסלול הלוחם ואת קורס הקצינים, שימש במקביל לו כמפקד מחלקה ונהרג במלחמת לבנון. אבל שלח הודה לימים כי בדה אותו מליבו ויתכן ודמותו היא בכלל משל למשהו שמת בנפשו במהלך המלחמה. "הרי אפילו אם לא הגענו לשום מקום, לפחות נסענו יחד" (עמוד 60), כתב לחברו, ויש בכך אמת גדולה על חברות. בין לבין הכניס נגיעות מהמינגוויי, ג׳ויס ואפילו את ממייקל הר וספרו המופתי "שדרים".
הספר נפתח בתיאור פשיטה, ככל הנראה מבצע "צלצל", בליל 19–20 ביולי 1981, שבמהלכה הוטס כוח שמנה כ־70 לוחמים מחטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד המח"ט אל"ם יורם יאיר (ייה), במסוקי יסעור, נחת כחמישה קילומטרים דרומית לשפך הזהרני בלבנון ופשט על בסיס מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. אבל שלח, שהשתתף בה במסגרת היותו סגן מפקד פלוגת החבלה של הצנחנים, בחר לתאר את הפשיטה מהסוף, עם החזרה לבסיס.
הכוח חזר באוטובוס לבסיס, כתב, "והקבוצה הקטנה שלנו ירדה ממנו. התנועות של כולנו היו איטיות ורפויות. חגורים, נשק, פק"לים – הכל הונח על כתף אחת בלי סדר, כשהמוח העייף מתעלם מן הכאב שגרם המשקל הרב המונח על אותה נקודה בגוף. שאר הפלוגה כבר היתה בבסיס וחיילים בתחתונים ובחולצות טריקו מיהרו לצאת מן החדרים ולגשת אלינו. ראיתי אותם סופרים אותנו ומנידים בראשם, ניגשים אל החברים שלהם ונוגעים בהם נגיעה קלה בכתף, כאילו אמרו "אתה פה ואני פה." אבל בי לא היה מי שייגע" (עמוד 11).
לפני קצת יותר משנה, כשגדוד הצנחנים מילואים (697 בחטיבה 551, אותה חטיבת מילואים בה שירת המחבר) בו אני משרת, יצא מרצועת עזה לאחר כ־15 ימי לחימה בבית חאנון, וישן לילה מסביב לבריכת הקיבוץ ברור חיל, נזכרתי בקטע הזה. כולנו, אנשי הגדוד, ניגשנו זה לזה ובטפיחת כתף כזו אמרנו מבלי מילים "אתה פה ואני פה". וכולנו חשבנו בעיקר על הארבעה שכבר לא. כבר אז נזכרתי בתיאור הזה, עכשיו, כשקראתי אותו שוב, נזכרתי באותו לילה בעצב גדול.
הגיבור תיאר לחיילי הפלוגה שלא השתתפו בפעולה את שאירע. בשל המרחק מהיעד, כתב, "נכנסנו במסוקים ולא ברגל. וזה פחות או יותר הודיע לכולם שאנחנו באים. והם ידעו" (עמוד 15). בתנועה אל היעד, כוח החוד מסיירת צנחנים, בפיקוד סרן ישראל זיו, נתקל במחבל והרג אותו, ולאחר מכן תקף הכוח את הבסיס. הכוח של הפלוגה היה באמצע הכוח הפושט והמח"ט, יורם יאיר (ייה) הורה להם להיערך לאיגוף היעד.
"זכרתי את המח"ט עובר במהירות בין האנשים הכורעים ואת הקול שלו, מחוספס ומתון, קורא לאלי ולי מתוך החושך. זכרתי את הפקודות הקצרות שלי ואת החיילים החוזרים עליהן באותה לחישה־צעקה שחייל מסגל לעצמו. כמה קל יותר להיות מפקד. הקול שלך עצמך מווסת את החיים המזנקים לכל תא עם כל פעימה של הלב ומחזיר את הכל לשטחי האימונים ולמטרות הקרטון שאינן יורות חזרה" (עמוד 15).
התכנית היתה לאגף את הצריף ששימש את המחבלים משמאל, "ואז קצר הצרור את ראשי העצים. "קדימה," צעקתי, "אורי למקום!" המא"ג שמימיני התחיל לנבוח ואנחנו רצנו קדימה וירינו" (עמוד 16). משמאלו, הבחין כי החולייה השנייה נעצרה ואינה מתקדמת לעבר היעד ואלי (שמו האמיתי הוא אהרון) המ"פ נפצע, ולכן תפס פיקוד על הכוח כולו.
דממה. "הם פצועים או שהם מדלגים ומתכוננים להסתער עכשיו ואם הם פצועים אני חייב לזרוק את הרימון ואם הם מדלגים אסור לי לזרוק אותו ואם אני זורק אני הורג עכשיו את כולם ולמה לעזאזל אף אחד לא עונה והנה קיבינימט אני זורק אותו" (עמוד 16), סיפר המחבר.
לאחר שהרימון התפוצץ הוא פקד על הכוח: "קדימה הסתער!" (עמוד 17), והם רצו לעבר הצריף וטיהרו אותו. במהלך הלחימה זיהו המח"ט והמספר את המחבל שירה על הכוח והרגו אותו. "המחסנית היתה חדשה וזה היה הצרור האחרון לאותו לילה. שנים עשר כדורים. ספרתי" (עמוד 17). שבעה חיילים נפצעו בפשיטה, בהם המ"פ, ונהרג קצין האג"ם החטיבתי, סא"ל יוסי טהר. לאחר שהמשימה הושלמה הכוח חולץ במסוקים תחת אש כבדה ושב ארצה.
שלח היטיב לזקק בספר את המציאות בה מצוי חייל קרבי. לאחר שהעניש חייל שלו כי איחר בחצי דקה למסדר (הוא הטיל עליו לרוץ עם ציוד הלוך וחזור מרחק מסוים – קאדר), הוא הסביר לו מדוע עשה כן. "יש משהו לא הוגן בזה שמישהו קובע מה תעשה כל היום וכל הלילה ומעניש אותך בעונש גופני של מאמץ וחוסר שינה על חטא שכזה" (עמוד 118).
הבעיה, אמר, "לא מתחילה בזה שהחטא קטן העונש אכזרי ולא פרופורציונאלי. הבעיה מתחילה בזה שאתה לומד להרוג בני אדם אחרים ולהימנע מזה שהם יהרגו אותך. וברגע שזו המערכת שבה אתה פועל הכל מתהפך. מפני שזה המטבע שבו משלמים כאן – להרוג ולהיהרג. כאן חוסר נקיון או חוסר דיוק הם לא בעיה אישית" (עמוד 118). אבל אפשר להסביר, מחה החייל, וטען שלא חייבים ללמוד הכול דרך הרגליים.
חייבים להסביר וחייבים להעניש, השיב המחבר, "ויותר משחייבים להסביר חייבים להעניש. כדי שתלמד שלכל חטא קטן מתלווה עונש גדול. כדי שכל זה יהיה חלק בלתי נפרד מהחשיבה שלך ומהרגליים הכואבות שלך. מפני שבתנאים האלה לכל דבר יש פרופורציות מנופחות. מפני שכאן עושים ושומעים, ולא להיפך" (עמוד 118). הלוואי וכמפקד בסדיר בצנחנים הייתי יודע לנסח ולהסביר כך לחיילי את הסיבה שבגינה אני מריץ אותם הלוך ושוב.
הכל בראש, כתב שלח בספר, "ללכת שבוע בלי אוכל לא מוסיף לאף אחד בריאות או כושר גופני. הדבר היחיד שאתה מקבל זה את הידיעה שאתה יכול לעשות את זה וזה לא מבהיל אותך יותר. בפעם הבאה זה יהיה קל יותר לא מפני שאתה חזק יותר או קשוח יותר אלא רק מפני שאתה יודע" (עמוד 80). המשמעת, תחושת המסוגלות שמוקנות בהתגברות על אתגרים קשים, אחוות הלוחמים והתרגולות המוכניות שלפיהן פועלים מאפס למאה, הן חלק חיוני מההכשרה והשירות בכוחות היבשה, ושלח תיאר אותן כהווייתן.
חייליו בצנחנים כתבו עליו, מפקד המחלקה שלהם, בסוף מסלול ההכשרה כי "הוא לימד אותנו להיות בני אדם וחיילים, לחשוב ולהילחם" (עמוד 119). קשה לי לחשוב על מחמאה גדולה מזו למפקד וזכיתי שחשבתי כך על כמה ממפקדי.
שלח היטיב לתאר בספר את התחושות של אנשי המילואים נוכח מלחמה ארוכה שנראית שאין לה סוף ואת המורכבות של הפעילות המבצעית בלב אוכלוסייה אזרחית. כשקראתי את הדברים סמוך לחוף הים ברצועת עזה, רחוק מאוד מלבנון וממלחמת לבנון ההיא (ולא שצה"ל לא לחם השנה גם בלבנון), הכל נשמע לי כל כך מוכר ורלוונטי, שהספר יכול היה במידה רבה לתאר את מלחמת "חרבות ברזל" ואת הגדוד שלנו.
בראשית המלחמה, ביוני 1982, לחם המספר כמ"מ בגדוד 7008, שכחלק מחטיבה 409 נכנס במספר טורי ג׳יפים ונגמ"שים (ועליהם משגרי נ"ט) ללבנון ונע לעבר ג׳בל ברוך. במקביל נהרג חברו שהצטרף כקצין לגדוד 202 בקרב על כפר סיל. "אחר הצהריים גלשנו אל הבקעה כשהמטוסים רדפו זה את זה מול עינינו, אבל אתה כבר לא היית. בלילה ישנו שעה אחת טרופה בידיעה שהקרב יבוא בבוקר, אבל אתה כבר לא היית. והקרב בא בבוקר וחלף ובשתיים עשרה היתה הפסקת אש ואנחנו הורדנו סוף סוף נעליים וצחקנו, אבל אתה כבר לא היית" (עמוד 132). בקרב, שהתפתח דקות ספורות לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש, פגע הגדוד באמצעות טילי טאו ב־11 טנקים סורים מסוג T-72 והשמיד אותם.
באחד הימים, הוצבה מחלקתו סמוך לשדה חיטה גדול בבקעת הלבנון. ההבנה מדוע הם שם וכיצד שהותם שם מועילה למטרות המלחמה רחוקה ממנו ומחייליו רחוק מזרח ממערב. והנה הגיע סגן מפקד האוגדה ושאל את המספר מה דעתו על המקום. המספר השיב שאין מה לעשות כאן, ורמז על כך שעל צה"ל לשוב לסגת לישראל. כשהלך הקצין הבכיר אמר הגיבור לאחד מחייליו כי "פה יקום מוצב בישראל" (עמוד 139). אתה אתנו רק כמה שבועות, השיב החייל, "אבל אתה כבר חושב כמו מילואימניק" (עמוד 139). כשרואים מה צה"ל עושה בימים אלה ברצועת עזה ובמקומות נוספים, עולה הדיאלוג הזה בראש ונשמע כמו הד למתרחש.
בהמשך, תיאר את התעסוקות שאליהן נקרא הגדוד בלבנון. הראשונה בחורף 1982 והשנייה בקיץ 1983, בתקופתה כבר פיקד על פלוגה שהחזיקה גזרה סמוך לביירות. שם, במרפסת הבית ששימש את מפקדת הפלוגה, ניהלו הוא ואנשיו שיחות שבהן פרקו את כעסם על המלחמה, על כך שהיא עודנה נמשכת כבר כשנה ועל כך שכלל לא ברור מה בין מטרותיה המוצהרות ושיפור מצבה הביטחוני של ישראל לבין מה שמתרחש בשטח בפועל. הוותיקים בפלוגה אמרו לו שככה זה היה גם ב־73׳, ושככה גם יהיה במלחמה הבאה ואז הם ישובו הביתה וישכחו הכל. צריך לחשוב, השיב, "צריך לחשוב חזק" (עמוד 149). כשקראתי את הדברים, מול הים של עזה, קשה היה שלא לחוש בדמיון בין אז לעתה.
ואז, בסיור בוקר שעליו פיקד, עלה הנגמ"ש שבו נסע על מטען והוא נפצע ואיבד את עינו. "יחד עם הצעקה של החייל שעמד לידי "אין לך אף! אין לך אף!" הקול שלו החזיר אותי באחת אל המקום והזמן. פחות מעשר שניות הייתי אדם מבוהל הטס במורד כשידיו על פניו. כששמעתי את הצעקה כבר הייתי שוב מפקד" (עמוד 161).
לדבריו, היה עסוק. "הייתי מפקד והחיילים שלי היו פצועים ואנחנו היינו חסרי הגנה מול התקפה אפשרית והייתי צריך לקרוא לפינוי וכל הקפיצים שנדרכו בתוכי כל אותן שנים השתחררו בבת אחת ואני ידעתי בדיוק מה צריך לעשות ולמה. פעמים לא רבות בחיי ידעתי בדיוק מה צריך לעשות והפעם הזאת היתה אחת מהן" (עמוד 162). כשהגיעו כוחות החילוץ הרשה לעצמו להוריד דופק ולהפוך בעצמו לפצוע שיש לטפל בו.
כשהיה ילד, כתב, שאל יום אחד את אביו "איך נראית המלחמה. "איפה האופניים שלך עכשיו?" הוא שאל. מה לאופנים שלי ולמלחמה? "תאר לעצמך," אמר אבא, "שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." חודשים ניסיתי לשכוח איפה האופניים נמצאים. החבאתי אותם מעצמי בכל מקומות בחצר, לא נעלתי אותם והתפללתי שייגנבו. אבל תמיד זכרתי" (עמוד 92).
אבי המחבר הוא אל"ם (מיל׳) חזי שלח, שפיקד על גדוד צנחנים במילואים 471 במלחמת יום הכיפורים בקרבות ברמת הגולן. בשלהי המלחמה, במבצע "קינוח", הוטסו שני גדודי צנחנים במילואים (שעל אחד מהם פיקד, כאמור, חזי שלח) במסוקים לשטח בשליטת הסורים, הפתיעו את הקומנדו הסורי ולאחר קרב שנוהל בקור רוח ובמקצועיות, כבשו את המוצבים. לאחר מכן פיקד על הגדוד במלחמת ההתשה במובלעת הסורית, שהיתה, כך אמר, אתגר פיקודי ומבצעי קשה יותר מהקרבות שקדמו לה.
כשהיה נער, כתב המחבר, המלחמה (באשר היא מלחמה) נראתה לו כמן הרפתקה נהדרת ולא מובנת. המבוגרים, אלו שכבר לחמו וידעו שלא כך הוא הדבר חשו אחרת לגמרי כלפיה. מי שכבר לחם, כתב לו אביו מהמובלעת הסורית בחורף הארוך שלאחר מלחמת יום הכיפורים, "שייך לחבורה מאוד מסוימת, בלעדית וסגורה, המתקשה לצרף אליה את מי שלא טעם את הטעם. חבורה של גברים, שכאשר הם מלטפים את ראשי בניהם עוברת בהם כהרף עין המשאלה "שזה לא יקרה להם" והליטוף דומה אצל כל הגברים שבעולם שהיו בווייטנאם או במדבר המערבי או בנורמנדיה. זוהי מין ברית שאינה כתובה, אך קיימת" (עמוד 96). וזו היתה הברית שהמספר וחבריו רצו בה. הם רצו "להיות המלטפים ולא המלוטפים" (עמוד 96). היה לי קל להתחבר לדברים, כי כמו המחבר גם אני התגייסתי לצנחנים בעקבות אבי, וגם אני רציתי להיות המלטף ולא המלוטף.
כחצי שנה לאחר שפרצה מלחמת יום הכיפורים, שוחרר סוף סוף הגדוד שעליו פיקד אביו ממילואים והאב ופקודיו ישבו בדירה ושוחחו על המלחמה. אחרי שכולם הלכו, כתב, "ישב אבא במרפסת, הביט אל החושך ובכה. הסתכלתי בו הרבה זמן, ואחר כך הלכתי אל הסלון, ישבתי על הרצפה וליטפתי את החול השחור והזר בין אצבעותי. "כשאתה חושב על המלחמה," כתב לי אבא מהמובלעת במכתב שמונח עכשיו בכיס שלי, "חשוב על הדברים האלה – על כוחו של האדם, על האמונה ועל היכולת להתגבר." הרבה שנים האמנתי לו. תמיד האמנתי למה שאבא אומר. אבל היום כשאני חושב על המלחמה אני חושב על התמונה הזאת – אדם מבוגר יושב בחושך ובוכה, וילד בן שלוש עשרה מקרב את אפו אל הבוץ שעל השטיח" (עמוד 97). היום, אחרי שלחמתי במלחמת "חרבות ברזל", התמונה הזו נראית לי קולעת הרבה יותר.
זהו ספר מצוין שמשקף היטב את השירות הקרבי בסדיר ובמילואים, ובמידה רבה יכול היה לתאר גם את המלחמה הנוכחית ולא רק את ההיא, שבה לחם המחבר בלבנון, לפני יותר מארבעים שנים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
