ביקורת ספרותית על חרדי וטוב לו מאת טוביה טננבום
ספר טוב

---

זהו ספרו השישי של טננבום שאני קורא. אני אוהב את ההומור טוב הלב שלו, המשעשע אותי מאוד. הפעם חוזר טוביה טנננבום אל כור מחצבתו החרדי, לא מקום הולדתו. את המקום, בני ברק, עזב כנער וכמעט ארבעים שנה חלפו והוא שוב באזור העלום הזה, עלום לחילונים שבנו.

יש שיחשבו שבמרס 2023 זה הזמן הנכון לספר הזה כשבחוץ מהומת אלוהים המתרחשת כנגד ממשלת הרפורמה המיותרת. ממשלה זו קמה בזכות כוח דתי, החורג מהיקף כוחו היחסי בעם, ונזקו עוד ישורנו. האם טוביה טננבום מיהר להגיע לכאן וללמדנו דבר או שניים על כוח זה? כפי הנראה, הספר נכתב החל בקיץ 2022, הרב קנייבסקי עדיין חש בטוב. ייתכן והספר היה מוכן והוצאת סלע חיכתה לרגע הנכון. ופתאום, בהפתעה מוחלטת, נחת עלינו הרגע הלא נכון, והספר הנכון צץ לו ונמכר היטב.

טוביה טננבום היה, כאמור, ילד חרדי מבני ברק. בהיותו עיתונאי בארה"ב וגרמניה, לא יצא לו לשוב לעולם החרדי עשרות שונים ומשצצה ההזדמנות, טננבום לא חשב פעמיים, הזמין מלון סמוך לשכונת מאה שערים והחל לסייר בה וללהג ביידיש, שפתו הרשמית של המקום. טננבום העגלגל ובעל החזות החביבה התקבל ונבלע באחת בשכונה, בה לרגע לא נחשב לחרדי מקומי. יידיש, כבר אמרתי?

וכך, ממראה עין, טוביה ממהר להתאהב במקום ובמקומיים, במיוחד במקומיות, עליהם ועליהן הוא מעיד על טעם משובח בלבוש עילי ולא זול, אוט קוטור, על מזון אשכנזי ומתקתק אלוהי וקבלת הפנים כפי שרק אנשים מסוגרים מסוגלים להעניק. מפה לשם ממהרים להזמין אותו להתארח, לשוחח, להקשות, לאכול ואף להביך אותם. וכחילונים כמונו, אפילו מסורתיים ודתיים, החושבים ששם כולם מיקשה אחת, אז נמהר ללמוד שיש ליטאים, חסידים (שרק הם אוכלים קוגל מתוק אלוהי בסוף האוכל) וצ'למרים (סתם ירושלמים). בין אלה יש חצר כזו וחצר אחרת, מלומד כזה או אחר וכן, חברינו, נטורי קרטא השונאים את הבל נשימתנו הדלה, אלא שהם מרבי רעש ומיעוטי אנשים – רק כמה מאות משפחות. כשאומרים משפחה, נא לחשב בקלות ולהוסיף אפס – משפחה אחת, בהתאם לילודה, עשרה נוכחים.

גם כשטננבום עובר מרב לרב, מברר היכן כתוב שאסור להביט באישה, שאשה היא השטן ועוד מיני תקונס (תקנות), הרבנים מתקשים לתת תשובה כתובה, אבל ממהרים להזמין לארוחה, הרי מי כטננבום יסרב לאוכל? נכון שיש תקלות, כנאמר למעלה, בסיום ארוחה ליטאית טננבאום עורג לקוגל, ואלה מתקנים אותו בחביבות שהם לא חסידים. נו, כמה ימים לפני כן אכל שם עוגת תמרים אלוהית. אלוהים נמצא הרי בפרטים הקטנים.

אז נכון, הספר לא עמוק מי יודע מה, לא עוקצני ושונא כפי שערגנו, לא מביא תובנות כדורבנות, אבל זה הסגנון ותודו, שאתם לא הייתם עושים מסע כזה וכותבים ספר שכזה. לכם בכלל לא היה סיכוי.

טננבום פונה לצאת לשלוחה של מאה שערים השכונה, לבני ברק העיר, לבקר אצל הזמיר מוטי שטיינמץ, בחור כבן שלושים הכלוא בגוף בן 17, כהגדרתו. זמיר זה זכה ל-13 מיליון צפיות ביוטיוב בשירו צאנה וראינה. מצד שני, ג'ף סאטור, זמר תאילנדי, זכה ב-95 מיליון צפיות ב-Fade. הארי סטיילס זכה למיליארד צפיות ב-Sign of the times. וכך הלאה וכך הלאה. אבל לחרדים אין סמארטפונים. כיצד צפו?

אחרי שחזר לירושלים ואחרי כמעט חצי שנה כאן, כולל עמוקה והצפון בכלל, טננבום, חרדי לשעבר, עדיין לא עמד על שמו האמיתי של בורא עולם, יהא זה השם, יהוה או אדוני. גם החרדים על שלל זרמיהם וחצרותיהם, חכמיהם ואנשי ההגות שלהם, לא החכימו מאותו בעניין. ומה בעניין האמונה עצמה? במה בדיוק מאמינים החרדים? זה פשוט מאוד ומפורט לגמרי בעמודים 444-445, לשם אפשר לקפוץ ולהחכים.

ובסוף? בסוף סיימתי עם כאב בטן לאחר כל הצחקוקים והגיחוכים למאותיהם. ביידיש זה אולי נשמע יותר טוב, הכל ביידיש נשמע יותר טוב, אבל הליטאים דווקא מתקשים ביידיש, החסידים לא, וזה לא הפגם היחידי של הליטאים, שלמרבה הצער, הם נטולי חוש הומור, מה שהופך אותם לבני אדם לא כל כך ידידותיים בקרב אנשים שטננבום אהב מאוד בסך הכל. הלבוש היה כלבבו, האוכל בטח, החצרות הרבות והזרמים לעשרותיהם. גם גילוי הלב דיבר אליו, רק בבקשה לא לרשום מיהו זה גלוי הלב.

אם כך, מדוע לא שב טננבום לגור ביניהם? התשובה בעמוד 540, משהבין במי באמת הם מאמינים, וזה לגמרי לא עניין כלבבו.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על חרדי וטוב לו