כשהייתי קטן הרגשתי כמו אורח לרגע בעולמם של הוריי, אבא שלי היה במיוחד זה שהיה חשוב לו לעשות היכרות ביני לבין העולם שהיה לו עד לפני שנולדתי. אבא שלו היה מנהל קולנוע, אז ודאי שאבא שלי עודד את האהבה שלי לקולנוע ובכל הזדמנות שהיתה לנו ביחד השתדל לקחת אותי לראות סרט על המסך הגדול. "אתה רואה", הוא אמר לי יום אחד כשלקח אותי אל מאחורי הקלעים לראות את המכונה שמקרינה אור חזק אל הבד שבו רואים את הסרט, "כזה בדיוק היה לסבא במצרים". אתם יכולים לתאר לעצמכם ודאי כמה שזה ריגש אותי. כמובן שלא הייתי מימיי במצריים, ולצערי הרב גם את סבא שלי (אביו של אבי) לא זכיתי להכיר.

כל מפגש עם חלל ביני לבין אבא שלי ריגש אותי, במיוחד עם בחלל הזה היה סבא שלי זכרונו לברכה. את אחד החללים האלה גם מילאה הרכבת בארץ. ההיסטוריה הזאת כפי שהיא מוצגת בספר היא כאילו ההיסטוריה הפרטית שלנו. בתחילת הספר מוזכר פייקוביץ' מאבות התנועה בארץ והוא ולא אחר היה מי שהכניס את אבא שלי וסבא שלי לעבוד ברכבת. פייקוביץ' למי שאינו מתמצא במיוחד בהיסטוריה והשם שלו לא אומר דבר, אומר בקיצור שהוא היה אחיו הגדול של יגאל אלון. הם קרובי משפחה שלנו. לי בכלל זכור יום אחד בו אבא שלי פתח אנציקלופדיה בערך של יגאל אלון ואמר לי שהוא קרוב משפחה שלנו, ומאז נראה מצאתי לי תחביב לדפדף באנציקלופדיה ולנחש מי יכול להיות גם הוא קרוב משפחה אבל ברור גם אם אפשר למצוא קירבה כזאת או אחרת בין כל בני האדם לא מצאתי כדוגמא הזאת.

כשקניתי את הספר הזה היתה לי במשאלת לב שהרגע שבו העניק אותו לאבא שלי יהיה כמו הרגע מול המקרן בקולנוע, בתקופת ילדותי אבל לדאבוני אבא שלי היה כבר חולה מאוד. אני מצטער אם זה יראה לכם כמו רגע קיטשי אבל לאבא היו דמעות בעיניים, והוא היה תמיד אחד כזה שהיה צריך לנחש את רגשותיו. אם זה היה תלוי בו הוא לא היה ממהר להסגיר אותן. הוא אמר לי שעברנו דרך ארוכה ולא פשוטה עם ההיסטוריה של הרכבת, אבא שלי החל בפיקוד (בו חטף את ההתקף לב שלו) ובאחרון ימיו, כ-28 שנות עבודה במפעל הזה, כמנהל תחנה בבת-גלים. מי אני כי אעיד, אני בסך הכל בן של ... ונכד של ... אבל נראה לי עם כל הצניעות שדרכו של עובד שעשה לילות כימים במשך תקופה לא קצרה בין מסילות ורכבות כפי שהיה אבא שלי מן הראוי שיזכר, ואני ודאי שלא מדבר על הזכות שהיתה לי כפי שהיה לי בתקופת הילדות שלי לנסוע בחינם, ואותה לצערי נאלצתי לפי חוק לאבד עם השנים.

מספר ימים אחרי שהענקתי לאבא שלי את הספר, הוא החל באישפוז הראשון שלו. אחריו במשך כחודשיים-שלוש היה מאושפז במספר בתי חולים אחד אחרי השני, והוא לצערי הלך לעולמו. מכל הספרים בבית זה כנראה לא סתם שהספר הזה הכי מזכיר לי אותו. יהי זכרו ברוך לעולם ועד.

כשהייתי קטן הרגשתי כמו אורח לרגע בעולמם של הוריי, אבא שלי היה במיוחד זה שהיה חשוב לו לעשות היכרות ביני לבין העולם שהיה לו עד לפני שנולדתי. אבא שלו היה מנהל קולנוע, אז ודאי שאבא שלי עודד את האהבה שלי לקולנוע ובכל הזדמנות שהיתה לנו ביחד השתדל לקחת אותי לראות סרט על המסך הגדול. "אתה רואה", הוא אמר לי יום אחד כשלקח אותי אל מאחורי הקלעים לראות את המכונה שמקרינה אור חזק אל הבד שבו רואים את הסרט, "כזה בדיוק היה לסבא במצרים". אתם יכולים לתאר לעצמכם ודאי כמה שזה ריגש אותי. כמובן שלא הייתי מימיי במצריים, ולצערי הרב גם את סבא שלי (אביו של אבי) לא זכיתי להכיר.

כל מפגש עם חלל ביני לבין אבא שלי ריגש אותי, במיוחד עם בחלל הזה היה סבא שלי זכרונו לברכה. את אחד החללים האלה גם מילאה הרכבת בארץ. ההיסטוריה הזאת כפי שהיא מוצגת בספר היא כאילו ההיסטוריה הפרטית שלנו. בתחילת הספר מוזכר פייקוביץ' מאבות התנועה בארץ והוא ולא אחר היה מי שהכניס את אבא שלי וסבא שלי לעבוד ברכבת. פייקוביץ' למי שאינו מתמצא במיוחד בהיסטוריה והשם שלו לא אומר דבר, אומר בקיצור שהוא היה אחיו הגדול של יגאל אלון. הם קרובי משפחה שלנו. לי בכלל זכור יום אחד בו אבא שלי פתח אנציקלופדיה בערך של יגאל אלון ואמר לי שהוא קרוב משפחה שלנו, ומאז נראה מצאתי לי תחביב לדפדף באנציקלופדיה ולנחש מי יכול להיות גם הוא קרוב משפחה אבל ברור גם אם אפשר למצוא קירבה כזאת או אחרת בין כל בני האדם לא מצאתי כדוגמא הזאת.

כשקניתי את הספר הזה היתה לי במשאלת לב שהרגע שבו העניק אותו לאבא שלי יהיה כמו הרגע מול המקרן בקולנוע, בתקופת ילדותי אבל לדאבוני אבא שלי היה כבר חולה מאוד. אני מצטער אם זה יראה לכם כמו רגע קיטשי אבל לאבא היו דמעות בעיניים, והוא היה תמיד אחד כזה שהיה צריך לנחש את רגשותיו. אם זה היה תלוי בו הוא לא היה ממהר להסגיר אותן. הוא אמר לי שעברנו דרך ארוכה ולא פשוטה עם ההיסטוריה של הרכבת, אבא שלי החל בפיקוד (בו חטף את ההתקף לב שלו) ובאחרון ימיו, כ-28 שנות עבודה במפעל הזה, כמנהל תחנה בבת-גלים. מי אני כי אעיד, אני בסך הכל בן של ... ונכד של ... אבל נראה לי עם כל הצניעות שדרכו של עובד שעשה לילות כימים במשך תקופה לא קצרה בין מסילות ורכבות כפי שהיה אבא שלי מן הראוי שיזכר, ואני ודאי שלא מדבר על הזכות שהיתה לי כפי שהיה לי בתקופת הילדות שלי לנסוע בחינם, ואותה לצערי נאלצתי לפי חוק לאבד עם השנים.

מספר ימים אחרי שהענקתי לאבא שלי את הספר, הוא החל באישפוז הראשון שלו. אחריו במשך כחודשיים-שלוש היה מאושפז במספר בתי חולים אחד אחרי השני, והוא לצערי הלך לעולמו. מכל הספרים בבית זה כנראה לא סתם שהספר הזה הכי מזכיר לי אותו. יהי זכרו ברוך לעולם ועד.