#
אמא שלי לא שיחקה שח, אבל היתה לה סבלנות לילדים. היא לימדה אותי ואת אחי את דרך התנועה של הכלים, וחלק מרוח המשחק. אחרי שהיא תרגלה אותנו במשחקי דמה, עברנו לשחק מול אבא שלי, שהיה שחקן חובב טוב, לא ויתר לנו ולא נתן לנו לנצח. כל ערב אחרי הארוחה קיבלנו זכות למשחק אחד מולו. לפעמים הוא הסכים לעוד משחק. המשחקים הראשונים נגמרו במט (גם מט סנדלרים...) אחרי כמה שניות או דקות. לאט לאט למדתי קצת תכנון, קצת הגנה, קצת התקפה והמשחקים התארכו להם. אני עוד זוכרת את ההרגשה בפעם הראשונה שהצלחתי לנצח אותו.
הצטרפתי למועדון השחמט, בו הייתי הבת היחידה. יום אחד הביאו שחקן אמיתי שישחק סימולטנית מול 12 חברי המועדון. הייתי היחידה שהצליחה לסחוט תיקו, הצלחה שהוכרזה למחרת במסדר הבוקר של בית הספר. כששיחקתי מולו הוא נראה משועמם (אני יכולה להבין אותו) וכנראה זלזל. לזלזל ביריב שנראה לך חלש – זה מה שאבא שלי אמר לי – זו השטות הכי גדולה שאדם יכול לעשות.
בת' הרמון היא יתומה בת 8, שחיה בבית יתומים. הילדים מטופלים שם באופן סביר, דואגים לבריאותם ולהשכלתם אבל לא מתעניינים בהם במיוחד וכמובן לא מנסים לפתח את כשרונותיהם. בת' המחוננת לומדת לשחק שחמט מאב הבית והמשחק הופך לדבר החשוב ביותר בחייה, מה שמגדיר אותה. דבר אינו מעורר בה עניין פרט לשחמט ולניצחון.
ראיתי לפני זמן מה את הסידרה שנעשתה בעקבות הסרט ונהניתי מאד. הסידרה די שומרת על המסופר בספר, אם כי לפעמים גבר הפיתוי על יוצריה ופרשנות הסיפור מעט השתנתה.
הספר כתוב היטב, שומר על קו סיפורי מרתק ועוקב אחר התנהלותה של בת' מהיותה "ילדת פלא" דרך התבגרותה ויחסיה המוגבלים עם אנשים בסביבתה. למרות התיאור הרב של מהלכי שח, נראה לי שגם אנשים שאינם מכירים את המשחק יכולים להנות מהספר (אני בכולופן נהניתי מכמה ספרים שתיארו משחקי בייסבול לפרטי פרטיהם ואני בטוחה שאף אחד לא יחשוד בי שיש לי עשירית-מיליגרם ידע או עניין בבייסבול).
איבדתי עניין במשחק בערך בסוף גיל ההתבגרות. זה מה שמבדיל, אני חושבת, בין שחקנים גאונים כמו בת' ואחרים המתוארים בסיפור, לבין סתם חובבים שנשבו בקסמיו לתקופה מסויימת ולא הפכו אותו למוקד בחייהם, כמוני. אני מזמן כבר לא משחקת, אבל זוכרת היטב את מה שאבא שלי אמר ונזהרת מלזלזל ביריב.


















