#
אמא שלי לא שיחקה שח, אבל היתה לה סבלנות לילדים. היא לימדה אותי ואת אחי את דרך התנועה של הכלים, וחלק מרוח המשחק. אחרי שהיא תרגלה אותנו במשחקי דמה, עברנו לשחק מול אבא שלי, שהיה שחקן חובב טוב, לא ויתר לנו ולא נתן לנו לנצח. כל ערב אחרי הארוחה קיבלנו זכות למשחק אחד מולו. לפעמים הוא הסכים לעוד משחק. המשחקים הראשונים נגמרו במט (גם מט סנדלרים...) אחרי כמה שניות או דקות. לאט לאט למדתי קצת תכנון, קצת הגנה, קצת התקפה והמשחקים התארכו להם. אני עוד זוכרת את ההרגשה בפעם הראשונה שהצלחתי לנצח אותו.
הצטרפתי למועדון השחמט, בו הייתי הבת היחידה. יום אחד הביאו שחקן אמיתי שישחק סימולטנית מול 12 חברי המועדון. הייתי היחידה שהצליחה לסחוט תיקו, הצלחה שהוכרזה למחרת במסדר הבוקר של בית הספר. כששיחקתי מולו הוא נראה משועמם (אני יכולה להבין אותו) וכנראה זלזל. לזלזל ביריב שנראה לך חלש – זה מה שאבא שלי אמר לי – זו השטות הכי גדולה שאדם יכול לעשות.

בת' הרמון היא יתומה בת 8, שחיה בבית יתומים. הילדים מטופלים שם באופן סביר, דואגים לבריאותם ולהשכלתם אבל לא מתעניינים בהם במיוחד וכמובן לא מנסים לפתח את כשרונותיהם. בת' המחוננת לומדת לשחק שחמט מאב הבית והמשחק הופך לדבר החשוב ביותר בחייה, מה שמגדיר אותה. דבר אינו מעורר בה עניין פרט לשחמט ולניצחון.
ראיתי לפני זמן מה את הסידרה שנעשתה בעקבות הסרט ונהניתי מאד. הסידרה די שומרת על המסופר בספר, אם כי לפעמים גבר הפיתוי על יוצריה ופרשנות הסיפור מעט השתנתה.

הספר כתוב היטב, שומר על קו סיפורי מרתק ועוקב אחר התנהלותה של בת' מהיותה "ילדת פלא" דרך התבגרותה ויחסיה המוגבלים עם אנשים בסביבתה. למרות התיאור הרב של מהלכי שח, נראה לי שגם אנשים שאינם מכירים את המשחק יכולים להנות מהספר (אני בכולופן נהניתי מכמה ספרים שתיארו משחקי בייסבול לפרטי פרטיהם ואני בטוחה שאף אחד לא יחשוד בי שיש לי עשירית-מיליגרם ידע או עניין בבייסבול).

איבדתי עניין במשחק בערך בסוף גיל ההתבגרות. זה מה שמבדיל, אני חושבת, בין שחקנים גאונים כמו בת' ואחרים המתוארים בסיפור, לבין סתם חובבים שנשבו בקסמיו לתקופה מסויימת ולא הפכו אותו למוקד בחייהם, כמוני. אני מזמן כבר לא משחקת, אבל זוכרת היטב את מה שאבא שלי אמר ונזהרת מלזלזל ביריב.

מה קורה כשמלעיטים ילדות יתומות הנמצאות בבית יתומים בסמי הרגעה? מקבלים אלופות עולם בשחמט.
עובדה.
אז כן, את הסדרה הנהדרת ראיתי ורמזו שגם הספר טוב והוא אכן טוב.
בת' הרמון נותרת ללא אם כשגם אב אינו בתמונה. היא בת 8 ומוכנסת לבית יתומים, שם מובטח לה טיפול הולם, כאילו יש בידה ברירה אחרת. באותו בית יתומים מחלקים מלבד מזון לגוף גם שני סוגי כדורים: כדור ויטמינים חום וכדור הרגעה ירוק, כדי למנוע עודף פעילות מצד השוהים במוסד, שמא ירצו להתאגד להסתדרות היתומים הלאומית. בת' מגלה את נעימות הירוקים ושומרת לעת הצורך.
בינתיים היא מכירה את הגבר במחסן, מר שייבל, אותו אחד המרבה לשבת מול לוח שחמט ומשחק עם עצמו. עד מהרה היא לומדת את הכללים ובגיל 9 מכבר אין מי שינצח אותה בסביבה. בגיל 17 היא כבר לאחר אימוץ, חיה עם אמה המאמצת בלבד, עוברת מתחרות לתחרות ברחבי ארה"ב וחשבון הבנק שלה תופח. האם הבינה שיש לה אווזה המטילה ביצי זהב ומשתפת פעולה בחדווה תוך שהיא עצמה דועכת ומותירה את בת' לעצמה.
אבל אז הספר מתחיל לדהור. בת' נשארת עם הדירה בה חיה, זמן מה מבלה אצל בני ווטס, הטוב בשחקני ארה"ב אותו גם ניצחה. אפילו את חברתה ג'ולין הכושית מבית היתומים היא שבה ופוגשת. ג'ולין דוהרת לעבר קריירה משל עצמה.
אז מגיע הטורניר בפריז, אותו לוקחת בת' בהליכה. הליכה לכן? למוסקבה, לשיא שלה כשהיא בת 19 ומנצחת במקום המאיים הזה, המגדל שחקני שחמט על סטרואידים. האם עכשיו ניתן לסכם ולומר שזה רומן פמיניסטי? ממש לא. זהו רומן של הדחויים, העלומים, הבלתי נראים. בבית היתומים מנעו ממנה לשחק, בהמשך ראו בה בעיקר צעירה ובעיקר בת בעולם בו שחמט משחקים גברים. היא ראתה רק כיצד מונעים מילדה לשחק, אבל בהמשך רק ראתה עצמה כבת' הרמון הבלתי מנוצחת, יהיה המחיר אשר יהיה.
האם זו קריאת עילית? ממש לא. מה כן? קריאה יעילה. וולטר טוויס בא, סיפר סיפור מעניין והמשיך הלאה לעבר האופק. די בסיפור הסנסציוני עצמו כדי למשוך את העגלה.
בהתלבטות האינסופית בין ספר/סרט/סדרה, הסדרה לקחה כאן בגדול. היא עשויה היטב, אלגנטית, בת' הרמון (אניה טיילור-ג'וי) משחקת משחק משכנע ונראית נהדר. כריכת הספר בארץ ובחו"ל עם תמונתה על הכריכה עושה שירות נפלא.
למי מיועד הספר? לחובבי שחמט זה ספר במשקל אטום. אטום, לא הפצצה. לחובבי קריאה פמיניסטית כבר אמרתי שזה לא הספר הנכון. אולי הכי טוב לשים אותו בין ספרים בהם מנצחת רוח האדם כנגד הסיכויים. בת' הרמון היא דמות מלאת השראה.
את הספר קראתי בעברית ואין ספק שהתרגום אמנם זורם, אבל הוא נעזר בדלות השפה העברית לעומת המקור האנגלי, שהוא כנראה עשיר ומספק יותר.

בת' הרמון היא ילדה שגדלה בבית יתומים. יום אחד כשעבדה במרתף ראתה אדם מבוגר משחק שחמט. היא התעניינה במשחק והתחילה ללמוד אותו, והתגלתה ככישרונית במיוחד בעלת יכולות יוצאות דופן בשחמט. היא אומצה על ידי גברת ויטלי, ומגיל 13 היא משחקת בטורנירים של שחמט בהדרגה: בעיר, בארץ, ובעולם. האם תצליח לנצח את אלוף העולם?
הספר מעלה נקודות בנוגע להתמודדות עם לחץ, בעיות התמכרות לאלכוהול ולכדורי הרגעה, יחסים רומנטיים ועוד, ולא מתמקד רק בשחמט.

אולם, היו בספר גם הרבה תיאורים של המשחקים שבת' משחקת. מדי פעם מתוארים המהלכים והמחשבות של בת' בזמן המשחקים, והקורא לא מסוגל להבין אותם כי לא ניתן לדמיין את המשחק בראש. וגם אם היינו יכולים לדמיין, אי אפשר – כי לא כל המשחק מתואר מההתחלה. למשל כתוב: "במהלך השביעי היא הזיזה את הרץ" – ואין לנו דרך לדעת באיזה מצב הלוח נראה עכשיו, אז הטקסט שהיא חושבת מה לעשות בזמן המשחק מאוד מיותר. למרות זאת לפי הערת המחבר בעמוד הראשון: "תודה לאמן שעבר על הטקסט ועזר לי לתקן טעויות הקשורות במשחק", אנחנו מבינים שהמהלכים והחשיבה של בת' מדויקים ולא המצאות חסרות בסיס.
בעיה נוספת היא שהספר חזר על עצמו: עוד טורניר, עוד הליכה ברחוב, קריאת ספרים, טורניר משחקים, להתאמן בשחמט, כדורי הרגעה ועוד ועוד, כך שלא בטוח שתמצאו עניין לכל אורך הספר.

בגדול, הרעיון מעניין: יתומה כישרונית בשחמט. הביצוע בספר: לא מרתק, כי מתוארים מהלכים שלא ניתנים להבנה. הסדרה טובה, כי העיקר בה הוא לא המשחקים, אלא דרך ההתמודדות של בת' עם החיים: היחסים עם אמה, עם חברים וזוגיות, לחצים, החיים בבית היתומים ואיך היא חדורת מטרה עם יכולות גבוהות למרות שלפעמים לא מאמינים בה, בין אם בגלל המין, המראה או הגיל הצעיר.

הסדרה יותר טובה מהספר, למרות שהם עם אותה עלילה. אם אהבתם את הסדרה אתם יכולים לקרוא את הספר, אבל אולי תחשבו שזה בזבוז זמן כי אתם כבר יודעים מה יקרה. בכל אופן מומלץ למי שמתעניין לקרוא על שחקנית שחמט.

ספר שמותאם לאוהבי משחק השחמט. צריך לזכור: השחמט כמשחק הוא דבר רציני, וכדבר רציני הא רק משחק.

כחובב שחמט מהיר מאד (1 דקה) ,אני מודע לקושי לזכות במקום ראשון בתחרות שחמט בכל רמת משתתפים.
להיות אלוף עולם בשחמט, זה כבר סיפור/סדרה אחרת. זה סיפור דומה מאד לזכייה במדליית זהב באולימפיאדה.

גמביט המלכה מגיש לנו בצורה מרתקת ומקורית את תהליך הבנייה של אלוף , או יותר נכון, אלופה בשחמט -ברמה עולמית.

מעבר לתכונות הנדרשות להפוך משחקן טירון וחסר ניסיון ,עם אינטואיציה בריאה, לרב אמן בינלאומי בשחמט ,נדרשות עוד דקויות רבות וצריך מזל רב
כדי להפוך ולהיות אלוף העולם בשחמט.

גמביט המלכה מביא בכישרון רב את כל הנפילות שהן חלק בלתי נפרד בדרך אל המטרה הנכספת. הספר לא נכתב רק לחובבי שחמט - שלהערכתי ייהנו ממנו מאד.
גמביט המלכה הוא גם סיפור של התמכרות. הסיפור מביא בצורה ריאלית עד כמה התמכרות יכולה להיות הרסנית, וכמה קטן הפער בין הצלחה לבין כישלון כאשר התמכרות
יוצאת משליטה.

זה איננו ספר עמוק אבל אפילו אחרי צפיה חוזרת שוב ושוב בסדרה הוא עדיין ספר סוחף. למרות כמה מגרעות קלות הסדרה טובה יותר מהספר כי מסרט בכלל ומסדרת טלוויזיה בפרט לא מצפים לעומק.
השטחיות היא מהסוג האופייני לסיפורי מדע בדיוני טובים כלומר סיפורים שעלילתם ויחסי הגומלין שלהם עם העולם הממשי הם העיקר ולא עומק חיי הרגש של הדמויות המובילות.
לפני כן , במסגרת המסע לספר דברים לא מחמיאים על עצמי אני מוכרח להתוודות על משהו.
אבל לפני שתמשיכו לקרוא את הווידוי רק אזהיר שאם אתם מחבבים אותי, אולי כדאי שתדלגו על הביקורת השטוחה לפניכם כדי שלא יקרה לכם מה שקרה לחבר ילדות שלי שאמר באכזבה- "עד היום חשבתי שלפחות אתה לא כל כך שטחי" לפני שניתק איתי לצמיתות כל קשר.
ובכן – אהבתי את הסדרה גמביט המלכה בטירוף חסר הגיון. לדעתי זו הסדרה/הסרט הארוך הכי טוב שראיתי אי פעם.
ואני אומר זאת גם אחרי שראיתי כמה מהסרטים הטובים של תור הזהב בקולנוע כגון- The Paradine Case (1947), 12 Angry Men (1957), The Browning Version (1951) וכמובן Witness For The Prosecution (1957).
לפני שקוראים את גמביט המלכה רצוי לקרוא קודם את מוקינגבירד של אותו סופר. מוקינגבירד הוא גם ספר טוב יותר.
יש לי ספריה די עשירה של מדע בדיוני קלסי, ואני מתכוון למדע בדיוני קלסי ולא לסיפורי פנטסיה או לסיפורי חייזרים ומלחמות בין כוכביות. לא שיש לי משהו נגד פנטסיה או נגד מדע בדיוני שכל תכליתו אימה ופחד וכלי נשק עתידניים, אבל בסיפורי מדע בדיוני אני אוהב קלסיקה פשוטה, כלומר ספר עכשווי מאוד על בעיות אנושיות מאוד שהכסות הבדיונית משמשת רק כדי ליצור מוסיקת רקע מתאימה שתדגיש את הסיפור ושיברו.
יחד עם זאת לספרי מדע בדיוני יש חסרון והוא שהם די פלקאטיים. בדרך כלל לא תמצאו דמויות מורכבות כמו אצל צוויג ולא עלילות נפתלות כמו אצל מורנטה אבל לעומת זאת יש בהם קסם שעובד מצוין על טיפוסים המוניים כמוני שמסוגלים להתפעל מכדור זהב זוהר וממש לא צריכים שמישהו מתוחכם ינחית אותם ארצה כשהוא מבשר להם שבעצם מדובר בפלסטיק מצופה בנייר זהב.
ובכן - וולטר טוויס יודע להגיש פלסטיק מצופה בזהב לטיפוסים המוניים בכישרון רב.
לא כל ספריו של טוויס הם ספרי מדע בדיוני. גמביט המלכה עוד יתגלה כמציאות ממשית מאוד כי לסדרה הייתה לפחות תוצאה חיובית מוכחת אחת והיא שים של נערות צעירות בכל העולם החלו ללמוד שח. גם צבע הכסף, שלא תורגם אבל זכה לעיבוד קולנועי מצוין עם פול ניומן אינו מדע בדיוני.
התרגום של גמביט המלכה לא טוב. ראיתי תרגומים גרועים יותר אבל כבר אין לי סבלנות לתרגום שכולל ביטוי כמו אוכל זין במקום מוצץ או שחמטני במקום שחמטאי. הגיע הזמן שהמגיהים והעורכים יפסיקו לזלזל בקורא. יש ערך חיובי אחד לתרגום לא טוב והוא שהוא גורם לי להתחרט שכל חיי התעצלתי ללמוד לקרוא ספרים באנגלית. כמו כל ספורט רק ההתחלה קשה ואם לא מוותרים לעצמנו אז לומדים אפילו להנות מזה. כנראה.
אני אומר כנראה כי למרות שאני יודע לדבר גבוהה גבוהה מעולם לא הפסקתי לוותר לעצמי. מאידך אני מתייחס באהבה לעונש שנגזר עלי והוא לקרוא תרגומים קלוקלים.
למרות התרגום הצולע זה ספר מותח ומהנה. זה איננו רומן התבגרות כמו שמרבים כל כך לייחס לו.
הספר עושה סדר בכמה דברים שהסדרה בילבלה. כמה שהסדרה מצוינת יש בה גם דברים לא הגיוניים, כגון הצורך לטשטש את מספר השנים שהרמון שהתה בבית היתומים כי אי אפשר לתת לשחקנית בת 22, נהדרת ככל שתהיה, לשחק ילדה בת 13 (וגם בתור בת 15 היא נראית הרבה יותר מבוגרת...), או השטות של הסוכנת הרוסיה שמפתה את שחקנית השחמט. עבור סדרה אלה חולשות מובנות בהחלט. סרט חייב לגרום להנאה.
הספר הרבה יותר הגיוני. לא אגלוש לספוילרים אבל רק לדוגמא - בת מפסידה בצרפת בגלל שלמרות כל ההכנות המדוקדקות בניו יורק בשלב זה של התפתחותה כשחמטאית מחוננת יריבה עדיין טוב ממנה. נקודה. זה הרבה יותר הגיוני מסוכנת רוסיה אבל ברור שפתרון הגיוני כזה יהיה מלהיב פחות אם יוצג בסדרה טלוויזיונית. יש עוד כמה שינויים חשובים שהופכים את הספר להגיוני הרבה יותר, אבל גם משעמם יותר מהסדרה הנפלאה.
אם זה לא רומן התבגרות אז מה זה כן?
התשובה – לא יודע. אולי חוויה אינטימית של התנגשות של גאונות ויצר הרס. הסופר סבל מאוד כילד שהושאר לבדו על ידי הוריו לקראת סוף שנות השלושים בבית חולים למשך שנה שלמה . סיטואציה קורעת לב כזו היא בלתי תאמן כמעט אבל כך טוענת וויקיפדיה.
בבית החולים הוא סומם בברביטורטים ובהמשך חייו הפך לאלכוהוליסט וכנראה יצא מזה איכשהו, אבל מביוגרפיה כזו לא יוצאים לגמרי שפויים. מצד שני רק מביוגרפיה כזו יוצאים סופרים טובים באמת. הילד האומלל צולק לכל חייו אבל העולם הרוויח.
אם הפירוש הזה נכון - אז הספר מתאר חוויה הפוכה ב- 180 מעלות להתבגרות. התבגרות היא תנועה חד כיוונית - מילדות לבגרות. הרס עצמי היא תנועה מעגלית, חלומות, תהילה, הרס, שיקום, חלומות וחוזר חלילה.
נושא הסמים בולט גם במוקינגבירד, בניגוד לגמביט המלכה המהנה מוקינגבירד הוא גם דיסטופיה לתפארת.
לסיכום – קראו את מוקינגבירד ורוצו לראות את כל הסרטים הנהדרים שנעשו על פי ספריו של טוויס. יהא זכרו ברוך.