יש ספרים שאין לי מושג למה אני קונה אותם. נדמה שהם מסתכלים עלי - אני מסתכלת עליהם, וזהו, אני לוקחת וקונה, ואחר כך חושבת שבטח הייתי בזמן הקניה מעורפלת חושים או משהו דומה. כך קרה לי עם הספר הזה. כי מה לי ולניקולו מקיאוולי. האיש שהטיף לכוח ועוצמה שכדי להשיג אותם רצוי ואף כדאי להשתמש באמצעים הכי נלוזים שיש. אבל עד כמה שזה משונה הופתעתי מהספר הזה לטובה. מסתבר שמקיוואלי פשוט 'ניתח' את תקופתו. את ההצלחות של כל מדינה ואת הכישלונות, ועל זה הוא בנה תיאוריות שלא היו מביישות כל פילוסוף / היסטוריון גם היום.
כך, לדוגמא, יצא מקיאוולי נגד הצבאות השכירים שכל ערי המדינה שבאיטליה השתמשו בהם. הסתבר לו שהצבא השכיר, של שני הצדדים, לא נלחם את מלחמת העיר אלא משחק במלחמה. במשך שנים אין אפילו הרוג אחד ובקושי פצועים, וכל זה כדי להמשיך ולקבל משכורות. שהרי אם אין מלחמה - אין גם משכורת. המצב הזה רוקן מכסף את קופות הערים, ומדינות נחשבו לאוייבות אפילו אם הגורם הראשוני למלחמה נעלם מזמן. אבל האצולה לא הסכימה אתו, גם לא האפיפיור שאהב מאוד מלחמות, ומקיאוולי דיבר וכתב בתקופתו לאוויר.
נושא אחר שהוא התרכז בו מזכיר מאוד את ימינו שלנו כאן. מקיאוולי טען שזה טוב שאנשים מתווכחים ועושים מהומות. הוא טען שגם אם המהומות האלה לפעמים אלימות יתר על המידה, סופו של דבר שיוצא מהן טוב - כי רק ככה אפשר לשנות את הקיים שכבר לא מטיב עם האזרחים.
אבל הוא עצמו משתנה במשך החיים. בבגרותו כבר לא כתב כמו צעיר מרדן ושואף כוח, והבין שיש גם דברים שלבני האדם אין שליטה עליהם. ומכאן, ששינה את התייחסותו לנושאים שעליהם כתב בצעירותו.
אדם מעניין היה, שהעביר ביקורת על כל מי שרצה. וגם כשפחד מצא דרך להעביר ביקורת עקיפה.
ספר טוב ומעניין. והכי מוזר שהוא ממש אקטואלי להיום. כדאי לקרוא.
