ביקורת ספרותית על מי שמוצא ראשון מאת לינווד ברקלי
ספר בסדר

---

הרפואה המודרנית דוהרת קדימה ומציבה עוד ועוד דילמות שיוכלו לפרנס אתיקאים ופילוסופים גם בשלושת אלפים השנים הבאות. אני לא יודעת כמה פילוסופים נכנסים לזה בינתיים, אבל סופרים בוודאי שכן. למשל: מה זה אומר להיות אבא של מישהו? האם מי שתרם זרע, ועוד בצורה אנונימית יכול להיחשב לאב? מה קורה עם אותה תרומת זרע בזמן שהשנים חולפות ומידע גנטי חדש נחשף? האם אדם שלקה במחלה תורשתית צריך מעכשיו לחפש את כל הצאצאים שיצאו מזרעו ולהזהיר אותם בעתיד הצפוי להם, או שהעתיד שצפוי להם תלוי גם הוא בהתפתחויות רפואיות, והמידע קצת פחות רלוונטי בינתיים? והאם אדם שחושד שהוא נשא של מחלה שעברה אליו בתורשה ירצה בכלל לדעת את המידע הזזה, או שיבחר שלא להיבדק ולא לדעת ולחיות את חייו בשמחה כל עוד הם בריאים ושמחים?

מיילס קוקסון היה פעם סטודנט עם קשיים כלכליים, והוא מחליט להמיר און בהון ולתרום את הזרע שלו למרפאת פוריות תמורת תשלום הוגן שמסייע לו לשלם חשבונות, ותוך הבטחת דיסקרטיות. עשרים ומשהו שנה מאוחר יותר, כשהוא בעלים של חברת הייטק מצליחה, עשיר למדי ונטול משפחה משל עצמו, הוא מקבל אבחנה של מחלה סופנית ותורשתית, וזה גורם לו להיזכר בצאצאים שלו ולנסות לאתר אותם, גם כדי להוריש להם את הונו הרב, אבל גם כדי להגיד להם שיילכו להיבדק אם אינם נושאים את אותה מחלה. קלואי סוונס, שגדלה כבת לשתי אימהות והפכה להיות מלצרית בדיינר בפועל ובמאית דוקומנטרית בשאיפה ובחלום, היא אחת הצאצאים האלה, והראשונה שהעוזרות של קוקסון מגיעות אליה עם הבשורה. לאחר האיחוד המרגש היא מנסה לסייע לקוקסון לאתר את שאר שמונת הצאצאים, שהם למעשה אחים ואחיות שלה, ואז מתגלה שכל אחד ואחת מהם נהרג בתאונה מסתורית או נעלם, ושאיזור המגורים שלו נשרף או עובר חיטוי משמעותי, והמתח הגדול מתחיל. במקום אחר, עשיר אקסצנטרי אחר מגלה שאחת מנערות התפנוקים שלו, תלמידת חטיבת ביניים ושמה ניקי, צותתה לשיחה אישית שלו, והוא מחליט לכלוא אותה. הקשר בין ניקי לסיפור העיקרי מתגלה בסביבות השליש האחרון של הספר.

השאלות שהעליתי בתחילת הסקירה מעסיקות מעט מאוד את הספר, ולעומת זאת העלילה מתפתלת במגוון פיתולים. נראה לי שאפרתי כתבה פעם שברקלי ביום רע כותב כמו עשרה כותבי מותחנים אחרים בימים טובים שלהם. אין ספק שזה אחד הימים הרעים של ברקלי. כמות הגופות וכן כמות הרשעים והנבלים בסיפור מסחררות ממש, אבל זה לא הופך את העלילה להיות אחידה או קוהרנטית ובסופו של דבר התחושה היא תחושת בלגן. אבל ברקלי זה ברקלי, ואי אפשר לומר שהקריאה עצמה לא זורמת או מהנה. לשיקולכם.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מי שמוצא ראשון