טיפשה
המילה היחידה הזו נאמרה בשנאה ורוע, מרסקת את נפשה. מה אמרה אחרי, היא לא ממש זוכרת. אולי פלטה יללת נכאים, אין לך בית יותר.
פסיכולוגית המתמודדת עם קשייהם של מטופליה ושופכת גם היא את נפשה כי אי אפשר רק להכיל עוד ועוד מצוקות של הורים וילדים- כמו בת השבע לאם חד הורית המתייסרת בשל בני עשרה חסרי מצפון המתנכלים לה. קשר של אב ובנו ועימות ליד דוכן שווארמה. סיפוריהם וסיפורה מובאים לסירוגין דרך עיניה.
ילדה בעלת עודף משקל שרוצה לצוף בבריכה ולאכול בלי חשש.
נושא האוכל הוא מעין מוטיב באסופת סיפורים נוגעים, אנושיים ולא קלים. הוא מושא תשוקה ותסכול, דרכו בחלק מהסיפורים אנו נשאבים לנפש גיבוריהם. ירדנה, תלמידת בית ספר שרוצה לאכול אצל חברתה רחל עד שאורי נכנס לתמונה והעולם שהיא מכירה משתנה. מסיבת יום הולדת לאיתן בן השנתיים בנוכחות המשפחה מורחבת החושפת את נפשם. זוג מטייל בסין ומגלה את צבי הים שמוכרת לה סינית זקנה ('טייק, טייק, נוט מאצ' מאני') ושפע פלפלים, ריחות הרטבים והתבלינים המשכרים ומעיקים באוויר המהביל, ותוך מסעם לומדים על זוגיותם.
הסיפור האחרון ('בירדי') היה מבחינתי החזק ביותר. זוג נוסע לתומו בתל אביב בשעת לילה. היא מבחינה במה שנראה כמקל על הכביש ומתברר כצעירה עטופת בדים. הם מוצאים עצמם במסע מטלטל בעולם זר ומיוסר חלקו ליד דוכן פלאפל, מרוחק שנות אור מחייהם הבורגניים. מובא לסירוגין דרך עיני כל אחד ממשתתפי הדרמה. איש: 'איזה יצור כלאיים את'?
המחברת חודרת באיזמל חד לנפש גיבוריה והקורא, חושפת חולשות וכאב בצד כוחות נפש. תקוות ושאיפות, משפחתיות וריחוק. גיבורי סיפוריה נמצאים לעתים במציאות קשה והזויה, פיזית ורגשית. היא אינה מנסה לרכך ולעדן ועם זאת יוצקת בהם אנושיות מכמירת לב.

















