“בשבוע שעבר, במפגש מקרי לחלוטין, פגשתי שני אנשים אוהבי ספר כמוני. ואיזה כיף זה מפגשים כאלו? הכי! תוך כדי שיחה נפלו לי כמה אסימונים, ולא בפעם הראשונה הבנתי שהספרים שאני יותר זוכרת לאורך זמן ואלו שהשאירו בי חותם יותר עמוק הם אלו ששרטו אותי, שהשאירו בי איזו צלקת שתמיד תזכיר לי את גיבורי הסיפור. או סיפורים במקרה הזה.
בקובץ הסיפורים הזה המכיל שבעה סיפורים מגישה הסופרת סיפורים שנראה ונקרא, וכל כך מורגש שנכתבו מתהומות הלב.
כי זה לא רק העלילה. זה בניית הדמויות, אפיון הדמויות. הדיוק הזה שנותן לקורא את התחושה שהוא מכיר כל אחת ואחד מהם (חיימון מהסיפור האחרון למשל).
ביד אומן ובמילים ישירות ולא מתחנפות משייטת פנקס-סמט על התוואי הנע בין החיצוני לפנימי. בין הגשמי לרגשי. בין הגוף לנשמה. ומשהו בדרך מתגבש והופך למשהו אחיד ושלם.
בחלק מהסיפורים תופס המזון נפח חשוב, והוא כמו דמות לכל דבר, ואני קראתי אותו כמטפורה ולקחתי אותו לכיוון אחר לגמרי.
כמו בכל קובץ סיפורים, אף פעם הסיפורים לא בעלי משקל זהה. בקובץ הזה המונה שבעה סיפורים, ממש כמו ימי השבוע, יש ימים שאוהבים יותר, ויש את אלו שפחות. אני אהבתי את כולם, אבל במיוחד את שני האחרונים: יומן פגישות, ובירדי.
אהבתי את המסע הזה אל תוך הנפש של הגיבורים, היכולת הזו להרגיש את המצוקה והכאב, הרצון הזה לשלוח יד מנחמת, עוטפת, שגם אם לא יכולה לעזור, אולי רק עצם נוכחות המגע שלה יכולה להוות איזו נחמה.
ובעיקר אהבתי את כוחן של מילים כתובות לחולל בי את כל אלו, ובעיקר להתרגש, כמו מהציטוט החכם הזה:
"ילד הרי לא יודע שהעולם שלו, כפי שהוא מכיר אותו, שביר ויכול להתנפץ בכל רגע לרסיסים. ילד חי על זמן שאול, כי עוד מעט, מחר או מחרתיים או בשנה הבאה, גם הוא יצטרך להתבגר." (עמ' 142)
אהבתי מאוד את עיצוב הכריכה והבחירה בציור היפה הזה של גבריאלה קליין שנקרא רטוב על רטוב, ומהווה השלמה מדויקת לסיפור הראשון שגם נושא את שם הספר: גופמצוף.
קראו את הספר, כדאי!”
