הספר קטן המימדים הזה טומן בחובו כל כך הרבה! והכל בו טוב. וזו לא רק הכתיבה, שהיא מצוינת, אגב. ולא רק הגיבורים הנהדרים, כל אחד בדרכו. זה הדיוק שיש בספר הזה. הכל בו מדויק, ובמינון נכון, הוא לא נופל לתוך מהמורות רגשיות שהיו יכולות להיות פה לרוב.
בנובלה היפה והשברירית הזו מסופר על ג'ונאלין, מטפלת סיעודית שהגיעה מהפיליפינים לפני שמונה שנים, ארבעה חודשים, ושנים עשר ימים. כל רגע נספר. זה מניין הימים מאז עזבה ג'ונאלין את אנג'לו, בעלה, ואת ובתה, מאדי, והגיעה לישראל. היא גרה אצל יצחק הקשיש ברמת גן. הוא רוטן על כל דבר, וסבלנות היא לא מתכונותיו הבולטות. בסופי שבוע תארוז תיק ותיסע אל הדירה המשותפת בתל אביב, אותה היא חולקת עם חברותיה, מטפלות אף הן.
בכתיבה יפה מתארת נעמה הכט את חיי העובדים הזרים. אותם אנשים שעזבו את ארצם, ויתרו על חייהם כדי לבוא ולטפל בקשישים כדי לתת לבני משפחתם עתיד טוב יותר, כזה בעל אפשרויות. בעוד הן ויתרו לגמרי על ההווה שלהן. על על חיי נישואים, על משפחתיות, ובעצם על הכל. נראה כאילו שמו את חייהן על Hold.
אנחנו כל כך רגילים לראות אותם בינינו, העובדים הזרים הפכו להיות חלק מהנוף האנושי, נראה כי מאז ומתמיד היו כאן. אנחנו רואים אותם, אבל בעיקר רואים דרכם.
בחיי היום יום שלהם הם בעיקר בשוליים, חצי שקופים, עושים עבודתם הקשה בנאמנות, במסירות, ובסיזיפיות, ואילו בנובלה הזו מעמידה אותם הכט בקדמת הבמה, מאירה אותם באור בוהק, מכניסה את הקורא אל תוך עולמן הרגשי.
הסיפור נוגע בהרבה רבדים: זוגיות, משפחתיות, הוֹרוּת, ניכור מצד הילדים, בדידות, זהות, מוצא, ובעיקר השתייכות.
אפשר להרגיש את האהבה והרגישות בה נכתב הספר. דמותה של ג'ונאלין כתובה כל כך טוב, שאפשר היה לטעות ולחשוב שאת הספר כתב הצד השני, מרוב שהדמות אמינה ומוחשית. הסופרת מקדישה את הספר לסביה, "ולאלה שטיפלו בהם במסירות כשלא יכלו לטפל בעצמם". הרגישות הזו נמשכת לכל אורכה של הנובלה המקסימה הזו, בכתיבה שמצליחה לגעת בדיוק בנקודות הנכונות, בסיפור שהוא הכי מהחיים, מכאן ועכשיו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
