ופלים לימון הוא ספר של סיפורים. סיפורים על אנשים, לרוב דתיים. על חיבוטי נפשם וקורות יומם. הסופר, דתי, התבטא בחשש הזה אם לכתוב על נושאים שבינו לבינה. בספר אני חושבת שרוב הסיפורים עוסקים בזה, ישירות או בעקיפין. 90% של סיפורים בנושא זה, 60% של סיפורים שיכללו משום מה את המשפט 'מה יעשה הבן ולא יחטא'.
ידעתי מראש שלשם נושבת הרוח, ולפיכך התלבטתי אם לקרוא אותו. בסוף החלטתי שכן כי אני מכירה את צורת הכתיבה הייחודית והנהדרת של גזבר, וכי אני חושבת שהספר הוא חלק מהתרבות הדתית ורציתי לחוות בעצמי.
אכן, כבר בהתחלה הוא הצליח לעצבן אותי בשל הנושאים המדוברים. מה כן, גיבורי הסיפור לא תמיד נופלים, לעיתים הם דווקא מתגברים ויוצאים בסדר. עדיין, רוב הסיפורים שם ללא מטרה סופית, ללא סוף מוחלט בכלל. מסתיימים כך באיבכה. לדעתי, מלבד הסיפור הסוגר ואולי סיפור נוסף, כל השאר לא מאוד עניינו אותי. אולי יש בהם מסר, אולי לא. הסיפור האחרון, הנובלה, הוא למעשה קצת מותח, יש לו קצב אחר והוא קליל ונחמד.
מה עוד הפריע לי בספר, העובדה שלא ידעתי שמדובר באסופת סיפורים. אבל אמרתי אוקיי גם טוב, בעצם מה רע. אבל אז במהלך הקריאה גיליתי שכותרות הסיפורים לא מתנוססות בראש הכפולה, מה שדי מסבך לדעת באמצע של איזה סיפור פתחת. אני חושבת שבספר של סיפורים ראוי להקפיד על כתיבת שם הסיפור בראש כל דף.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![אנה פרנק-יומן [כריכה רכה]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers21/219037.jpg)