ביקורת ספרותית על היקשרויות עזות מאת ויוויאן גורניק
ספר מעולה

---

כשסיימתי את הספר חשבתי על חוקי התורשה. לא צבע העיניים או אורך האף, אלא על התורשה הנפשית אותה סופג התינוק, יש אומרים עוד ברחם אמו, ואחר כך במנגנון תלות והענקה שנקרא חינוך של ההורים והסביבה. ממש דרוויניזם.
ועדיין, אין כאן שיבוט ביולוגי מ דנא אלא מתקיים תהליך בחירה של הבן או הבת מה וכיצד לספוג הרגלי חיים ו.. הכי חשוב מגבלות שכל אחד מטיל על עצמו.
תחילת הסיפור בברוקס ניו יורק, בבית "שיכון" שבו נדחסות משפחות בגדלים ורקעים שונים, חיה משפחה של אם ובתה. בכלל בסיפור זה תפקיד הגברים הוא פסיבי, סופג ומקבל, ולבסוף להעלם אם במחלה, קטטת שיכורים בבר ימאים במדינה רחוקה, או סתם העלמות.
האם, יהודייה, קומוניסטית, שתלטנית, בעלת תפיסה מהירה של המצב, אמפטית לשכנותיה בבניין תוך הדבקת תוויות של זונה, מתנשאת ועוד כאלו פנינים.
היא כמובן ראש ועד של הבניין, שבצד החספוס שלה, היא דואגת ומתחברת לשכנותיה. למעט... לה עצמה.
כשבעלה נפטר, הוא הופך ל"אהובי", ולא ברור כיצד "קפצה" האהבה הזאת.
רק בעימות האחרון עם בתה בסוף הספר מתגלה למה "אהובי" שמשה את האם.
לפני הבת עמדו מספר אפשרויות כדי לשרוד בעולם משתנה ודינמי בארץ האפשרויות הרבות: למרוד, להטמיע את כל ה"חבילה" שהאם והסביבה מציעים, או לבצע בחירה סלקטיבית, לא תמיד מודעת, שאותה, אני ממליץ לגלות תוך כדי קריאת הספר.
ספר זה מכיל רבדים עמוקים של תובנות פסיכולוגיות. על ההתנהגות של כל חלקיק בבניין: האם, שכנותיה, הבת והאינטראקציה בין כל אחת מהן, והתוצאות אליהן הגיעו.
המכנה המשותף הענק שהוא גם "הפיל שבחדר" היא הבדידות. הפתגם הלטיני אומר: " מגנה סיוויטה, מגנה סוליטודה", עיר גדולה בדידות גדולה. בעיר כמו ניו יורק, האפשרויות לקשרים הן אינסופיות, ועדיין, הבדידות גדולה בהרבה תחומים, בשיחה וחברות , ביחסי מין וקשר לטווח ארוך.
יתכן כי החומות הפנימיות שאדם מטמיע החל מילדותו, מופעלות בזמנים ומקומות לא מתאימים.
הספר כתוב בכישרון יוצא דופן עם שפע התבוננויות מעמיקות על התנהגות והרגשות, מחד כמו מטבעות לשון מעשירות.
לדוגמה : "אמא שלי בוהה בי ממושכות מעבר לשולחן. "אז מה את אומרת, בתי המבריקה?"
"אני אומרת שבימנו אהבה זה משהו שצריך להרוויח. אפילו שמדובר באימהות ובנים"
פיה נפער ועיניה שוקעות מתוך רחמים....... ואז היא מטלטלת את ראשה קדימה ואחורה, ואומרת, "אני אגיד לך מה שהילדה אמרה לי, "גברת, את הבנת הכול הפוך"
למותר לציין כי זאת שיחה בשתיים, והאם פונה לעצמה בגוף שלישי.
ואולי עוד קטע על תובנה ספרותית פסיכולוגית :" .. אני יודעת שאם גברת שפירו (האם) הייתה אומרת זאת היו פניה מתקדרות בכעס ובכאב, אבל בפיה של אמא שלי (מודגש) המשפטים האלה איומים בחמימותם, מכעיסים בשפעתם. מתוך רגעים כאלה של ריחוק נובע סיפור המעשה שאנו מספרים על עצמנו".

ויש עוד מצבים , ביטויים ותובנות בשפע בספר זה.
חובה לקרוא.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על היקשרויות עזות