סיפורו של קינקאס שואג-מים שכמו בכל סיפוריו של אמאדו איננו שמו האמיתי אלה כינוי שהוצמד לו ע"י חבריו, שמו האמיתי ז'ואקים סואריס דה-קוניה. מדוע קינקאס שואג-מים? הוא נכנס יום אחד לפאב וראה על הדלפק בקבוק גדול עם קשאסה (רום ברזילאי שעשוי מקני סוכר והמשקה הפופולארי ביותר בברזיל) יפה וצלולה, כאורח קבוע במקום לא המתין שימזגו לו אלא מזג לעצמו כוסית והוריק בלגימה, ואז בשאגה ירק החוצה ושאג "מיייים", הוא שתה מים במקום קשאסה :). זה סוג ההומור שכה אופייני לאמאדו.

מי שמכיר מעט את התרבות הברזילאית החיוך לא ירד מפניו לכל אורך הסיפור, המצבים שאמאדו מציב בהם את דמויותיו והדיאלוגים ביניהם מאוד משקפים את החברה הברזילאית, במיוחד בשכבות היותר חלשות של החברה.

אותו קינקאס עד לגיל 50 היה בן למשפחה טובה, אדם מכובד שעבד במשרד מס ההכנסה, בעל צעד מדוד, פרצוף מגולח למשעי, מקטורן אלפקה שחור, תיק מתחת לזרועו. השכנים היו מקשיבים לו ביראת כבוד ומעולם לא ראו אותו במסבאה. פתאום השתנה והחל בחיי הוללות שלוחי רסן. שמות שהעיתונות המקומית הדביקה לו: "מלך הנוודים של באהיה", אלוף השתיינים של סלוואדור", "הפילוסוף המסמורטט של רציף המרקדו-מודלו", "הסנטור של מועדוני הסמבה" ולעיתים הייתה מודפסת תמונה מזוהמת שלו.

הסיפור למעשה מתחיל כשקינקאס מת. דרי הרחוב וחסרי הכל, השתיינים והבליינים אהבו אותו וספדו לו בעצב. מותו של קינקאס העלה את צריכת הקשאסה בכל מקום שהכירו אותו. שלל דמויות משעשעות שהיו חבריו של קינקאס בשנות חייו האחרונות באים לחלוק לו כבוד אחרון, לכולם כינויים משעשעים כגון: "פאסטינה הכושי", "משב-רוח", "אדום החזה", "רב טוראי מרטין", זוהי חבורת הסמרטוטרים שבקירבתה בילה את שנותיו האחרונות.

קינקאס מת. מביאים את גופתו בארון הקבורה לביתו, שם בשכונה הענייה והמסוכנת יעשו משפחתו וחבריו משמרות סביבו לאורך הלילה ולמחרת יוציאו אותו לקבורה. כאן מתחיל העסק להשתבש, נשות המשפחה הולכות לביתן והגופה נשארת עם שני בני משפחה והחברים הסמרטוטרים. שני בני המשפחה רוצים אף הם ללכת לישון בבית ומשאירים את ארונו של קינקאס לסמרטוטרים שישמרו עליו. כאן הסיפור הופך לקומדיה של מצבים, הם מתחילים בחגיגה, שותים ומשקים גם את גופתו של קינקאס והתוצאה קרנבל ברזילאי של מצבי צחוק והומור.

אמאדו יודע לתאר בצורה מאוד מוחשית שלל טיפוסים מההווי הברזילאי האמיתי בבאהיה שבצפון מזרח ברזיל ומטבל זאת בהומור שנון ושובב. מומלץ מאוד.

מאוד נהניתי מהספר הקצר הזה - פנינה של ספר. קצר יותר מנובלה, ובכל זאת במרחב הזעיר הזה אמדו מצליח לדחוס כל כך הרבה חיים ואנושיות, זה גרם לי לחייך לאורך כל הדרך.
קינקאס מת, עבור אנשים מסוימים הוא אפילו מת בפעם השנייה, לאחר שהשאיר את חייו המכובדים ואת אשתו ובתו עבור החיים כנווד. עם זאת, בעודו נשאר מת במשך כל הספר, הוא מצליח לחשוף את צביעותם של הבורגנים וחשיבות הידידות ופשוט להיות בחיים. איך הוא מצליח לעשות את זה? צריך לקרוא ולברר. ארבעה כוכבים מתוך חמישה.

לקח לי בערך שעה לקרוא את הספר הכל כך אופייני לכתיבה המלהיבה והמשעשעת של ז'ורז'ה אמאדו. הדמויות המקסימות החמות והעממיות של באהיה, הפנטזיה של המת - החי, הקונטרסט בין המהוגנות של משפחת הנפטר לבין הוולגריות העממית של חבריו הטובים. כיף של ספר!

אפתח בהכרזה שאולי לא צריכה צידוק: אני אוהבת את אמאדו.

ואם לא צידוק אז פירוט: אוהבת את כשרון הכתיבה העצום, שפורץ מכל משפט, את היכולת לשים את עצמו בכל דמות עליה הוא כותב ולשלב נקודות מבט שונות, תוך העברת ביקורת חברתית עם קריצה וחיוך, או גיחוך של זימה. ברזיל היא ארץ מורכבת, מרקחת של אמריקה, אירופה ואפריקה באופן הכי צבעוני, קולני, טעים וריחני שיש. אמאדו חי את השילוב הזה ומתאר אותו בהרבה אהבה, ביקורתיות והבנה.

הספרון שלפנינו (90 עמודים בקושי) ממחיש את צומת התרבויות הזה: הוא מספר על איש שהיה שייך למעמד האירופאי המהוגן, אך קץ בחייו, ברח ממשפחתו ועבר לגור בין אנשי המעמד הנמוך ביותר. במותו נוצר מפגש כפוי בין משפחתו בעבר לבין חבריו בהווה, הגורם לכך שהשניות בחייו חוזרת ונשנית גם במותו. זהו מפגש מרגש, מרגיז ומצחיק, הנותן בידי אמאדו את ההזדמנות להפגין את כל התכונות, המאפיינות את כתיבתו, שציינתי קודם.

מומלץ בחום.