ביקורת ספרותית על מותו ומותו של קינקאס-שואג-מים מאת ז'ורז' אמאדו
ספר מעולה

---

אפתח בהכרזה שאולי לא צריכה צידוק: אני אוהבת את אמאדו.

ואם לא צידוק אז פירוט: אוהבת את כשרון הכתיבה העצום, שפורץ מכל משפט, את היכולת לשים את עצמו בכל דמות עליה הוא כותב ולשלב נקודות מבט שונות, תוך העברת ביקורת חברתית עם קריצה וחיוך, או גיחוך של זימה. ברזיל היא ארץ מורכבת, מרקחת של אמריקה, אירופה ואפריקה באופן הכי צבעוני, קולני, טעים וריחני שיש. אמאדו חי את השילוב הזה ומתאר אותו בהרבה אהבה, ביקורתיות והבנה.

הספרון שלפנינו (90 עמודים בקושי) ממחיש את צומת התרבויות הזה: הוא מספר על איש שהיה שייך למעמד האירופאי המהוגן, אך קץ בחייו, ברח ממשפחתו ועבר לגור בין אנשי המעמד הנמוך ביותר. במותו נוצר מפגש כפוי בין משפחתו בעבר לבין חבריו בהווה, הגורם לכך שהשניות בחייו חוזרת ונשנית גם במותו. זהו מפגש מרגש, מרגיז ומצחיק, הנותן בידי אמאדו את ההזדמנות להפגין את כל התכונות, המאפיינות את כתיבתו, שציינתי קודם.

מומלץ בחום.

» ביקורות נוספות של ציפי
» ביקורות נוספות על מותו ומותו של קינקאס-שואג-מים