ביקורת ספרותית על עשרים ושש מאת יעל דרזניק
ספר טוב

---

****



נדמה לי שאת יעל דרזניק פגשתי פעם אחת בסך הכול. זה היה בפתח תקווה, בליל שישי אחד, בחודש מאי לפני שלוש שנים כמעט, בשתיים וחצי לפנות בוקר. הייתי עייף נורא אבל הגוף שלי המה באדרנלין. והיא, היא הייתה צעירה כזאת, יפה, וקרנה ממנה סמכותיות שקטה. הסתכלתי עליה בחשש, לא ידעתי מה לומר, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. היא הושיטה לי טופס. זאת ההסכמה לניתוח, היא אמרה, אני יעל, ד"ר דרזניק, אני אנתח את יהלי. אל תדאגו. יהיה בסדר.

וזה באמת מה שקרה. היא ניתחה את יהלי, ניתוח חירום להוצאת הפורט לאחר שבגופו התפשט זיהום, אחד מני רבים. אחר כך יהלי אושפז לכמה ימים בטיפול נמרץ, עד שלחצי הדם שלו חזרו לשפיות. אנחנו, מצדנו, לא יכולנו באמת שלא לדאוג, אבל בסוף באמת היה איכשהו בסדר.

את הלילה ההוא אני זוכר היטב - את הצד שלי, לפחות. זוכר את יהלי קודח מחום, מטושטש וקירח במיטה, את רון הרופא ולורן האחות עומדים מעליו, עם עוד אנטיביוטיקה ועוד אנטיביוטיקה ועוד נוזלים, כשהמספרים על המוניטור צונחים וצונחים. זוכר את הטלפון הבהול שעשיתי לשירי (שהיה תורה לעשות את הלילה בבית) שתגיע מיד, ואת משיכת הכתף של הרופא וההחלטה לרדת לניתוח. זוכר את הריח האנטיספטי בכניסה לחדר הניתוח, עם הרופאים והאחיות הכוננים שעמדו שם עייפים, את המרדים שקשקש נתוני המוגלובין, טסיות, משקל והיסטוריה קצרה על טופס גדוש במילים בלועזית, ואת שירי ואותי עומדים במסדרון הנטוש, החלומי, הריק מכל אדם בשעה הזו, כשבטלפון מתנגן השיר של אהוד בנאי "אל תפחד, אתה לא לבד". אמונות טפלות, תפילה של חילונים.

ככה סיפרתי לעצמי את מה שקרה, עד שלפני שנה וחצי שלחה לי יעל דרזניק, חברת הפייסבוק שלי, את מה שכתבה ביומנה באותו לילה, ובו אני ממלא תפקיד שולי כל כך. אפילו לא חשבתי שיכול להיות צד אחר לאותו סיפור, צד של רופאה מתמחה בתורנות לילה בשניידר. היא כותבת איך למחרת בסוף המשמרת מחכה לה שבת משפחתית רגועה, היא חושבת על הבת מצווה המתקרבת של בתה הבכורה, ועל כמה זמן נשאר לה בתורנות ומה יהיה בבחינות שמעבר לפינה. במחלקה יש פעוט בן ארבע עם חשד לחסימת מעי שצריך לשלוח לבדיקת סי.טי., ילדה עם חתך ביד שצריך לתפור ותינוק בן חודש עם כאבי בטן.

היא בדיוק נרדמת על המיטה המתקפלת בחדר הרופאים התורנים, כשהטלפון שלה מצלצל, רופא מטיפול נמרץ מדווח לה על ילד אונקולוגי שמוריד לחצי דם וצריך להוציא לו פורט בניתוח חירום. היא מקללת את הטלפון המעצבן אבל קמה בכל זאת כי אין אפשרות אחרת. היא עולה לקומה שבע ופוגשת את ההורים (אני! אני! וגם שירי כמובן, שמציעה לה כדרכה ללכת להביא לה קפה) ואת הילד שחייו בסכנה. היא מכירה את אנשי הצוות שהתעוררו לניתוח בשמותיהם, את אביב המרדים והאחיות ז'אנה ולודמילה. היא מבצעת את הניתוח, מרגיעה את ההורים ועולה סוף סוף על המיטה המתקפלת לשעת שינה בודדת עד לסוף התורנות.

****

הספר הזה הוא בעיקר, אבל לא רק, תיאור של משמרת אחת - ארוכה מנשוא, אמיתית ושגרתית להחריד - של מתמחה בכירורגיה כללית בבית חולים במרכז הארץ. מי שמצפה לפגוש כאן פרק מסמר שיער של "האנטומיה של גריי" נכון להתאכזב. החיים האמיתיים חסרים את הברק הדרמטי, המבויים לעילא, של סדרות מהסוג הזה. כאן הדרמה והטרגדיה נובעות מבין החריצים, מתוך היום-יום הבנאלי של אנשים רגילים ולא מאופרים שחייהם, לעתים באופן פתאומי עד כדי בחילה, עומדים על הכף. פה יש מיצי מרה וזיעה וקיא ודם קרוש. מהצד "שלנו" של הסקלפל, זו לא משמרת. זו לא עבודה, והיא לא מסתיימת בעוד כמה שעות. לנו מודיעים שאנחנו צריכים לעבור ניתוח, שהילד בסכנת חיים, שיש גידול ממאיר, שצריך לקחת לנו, מתוכנו, חתיכה, אחרת יירד המסך על הסיפור שלנו. לנו כואב. קיבינימאט, הדבר הזה בלתי נתפס, וקורה יום יום, שעה שעה, בעולם הדפוק הזה.

הרופאים ממלאים כאן תפקיד משונה, כמעט של מתווך, ליטיגטור מיומן, סניגור בדיני נפשות שמנסה לדחות את רוע הגזירה. הם תופרים פה וקושרים שם וחותכים מה שצריך ובודקים אם מאוחר מדי או שאולי אפשר בכל זאת לעשות משהו. הם עובדים ב(לא)ליאות בתוך הסרט הנע, הבלתי פוסק הזה של בני אדם שנפצעים, חולים, נפגעים, מפתחים מחלות ותסמונות לאין קץ, ובכל זאת גם מנסים לראות - לפחות הטובים שבהם - את האדם שמעבר לתפקודי הכבד או הכליות שלו. ובדיוק כאן אפשר להרגיש איפה ד"ר דרזניק היא בפשטות גם יעל דרזניק. יעל, שיש לה בעל וילדות וזכרונות ומחשבות, שפוחדת להיות זו שמבשרת לאנשים בשורות מרות או חלילה לעשות טעות בעבודתה. האנושיות שלה עוברת בקלות בתוך זרם התודעה הצפוף הזה, ונותנת חרך הצצה לחיים שנעים בקצב בלתי אפשרי, בעייפות גדולה, בין גבעות נישאות של תחושת סיפוק והצלחה לתהומות איומות של מפלות וכשלונות, אפילו אם הם בלתי נמנעים.

איזה מזל שאני לא רופא. לא הייתי עומד בסטרס הזה. בקושי להזיז פיקסלים בלי לטעות אני יודע. המקסימום שלי הוא למלא את התפקיד של האבא המודאג שחותם על טפסי הסכמה לניתוח, רק בתנאי שהכול יהיה בסדר.

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על עשרים ושש