ביקורת ספרותית על דיואי - סיפורו המרגש של החתלתול שחי בספריה בעיירה קטנה מאת ויקי מיירון
ספר בסדר

---

אני מאוד אוהב לאכול, וגם לעסוק בהכנת אוכל. אבל, אני לא נוהג לצפות בתוכניות הבישול למיניהן. לשם מה לצפות בתוכניות בישול, אם אי אפשר לאכול ממה שמכינים שם, או להכין את האוכל שם בעצמך?

הרגשה זהה חשתי בעת קריאת הספר.

הספר מספר על חתלתול רחוב קטן ומוכה כוויות קור כתוצאה מהחורף הקשה של איווה, אשר במקרה מוצא את דרכו לספרייה של העיירה, והעובדים בספרייה מתרגשים לנוכח המאורע ומחליטים לאמצו. הם מעניקים לו שם, דיואי, ועד מהרה הסיפור מתפרסם ברחבי העיירה, והמוני מבקרים באים לספרייה לחזות בפלא הזה הנקרא "דיואי חתול הספרייה".

לקרוא על זה בספר היה מתקתק מדי (כמו לטעום משהו תוצרת קרין גורן), חמוד מדי, איטי למדי ולא תואם את הקצב המהיר שאני אוהב בספרים.
אני מאוד אוהב לקרוא ספרים, וגם מאוד אוהב חתולים - אבל למרות כל זה, אני לא הצלחתי לאהוב מספיק את הספר (אף על פי שהכתיבה מקסימה, מרגישים באמצעותה את הסופרת שכתבה אותו, את נשמתה הטובה ואופיה החם והאוהב).

אין ספק, שאם הייתי חי באיווה, והייתי שומע על ספרייה כזו שיש בה חתול, ישר הייתי רץ לשם בהתלהבות. הספר לא סיפק לי את הסחורה הזו, כפי שהמציאות הייתה מצליחה. כי כמו שלראות תוכנית בישול זה טוב ונחמד, אבל אין כמו לאכול אוכל ולהתעסק בו בעצמך, אז כך גם כאן - לקרוא על חתול ספרייה זה טוב ונחמד, אבל אין כמו לחוות את זה.

למי דווקא כן מומלץ? בעיקר לכאלה שרעיון של חתול בספרייה זה דבר מזעזע בשבילם, והם למען האמת יסתפקו רק בלקרוא על זה בספר - לגמרי מותחן אימה קצבי ומאיץ דפיקות לב...

***אני מקדיש את הביקורת לסקאוט, שהביאה לי את הספר, כי ידעה שאני אוהב ספרים וחתולים ולכן חשבה שגם אוהב את הספר. תודה!
אם בספריות ובחנויות הספרים הרבות שהיינו הולכים אליהן במהלך המפגשים שלנו, היה איזה חתול, אולי הייתי פחות מתלונן :-)

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על דיואי - סיפורו המרגש של החתלתול שחי בספריה בעיירה קטנה