“אני מאוד אוהב לאכול, וגם לעסוק בהכנת אוכל. אבל, אני לא נוהג לצפות בתוכניות הבישול למיניהן. לשם מה לצפות בתוכניות בישול, אם אי אפשר לאכול ממה שמכינים שם, או להכין את האוכל שם בעצמך? הרגשה זהה חשתי בעת קריאת הספר. הספר מספר על חתלתול רחוב קטן ומוכה כוויות קור כתוצאה מהחורף הקשה של איווה, אשר במקרה מוצא את דרכו לספרייה של העיירה, והעובדים בספרייה מתרגשים לנוכח המאורע ומחליטים לאמצו. הם מעניקים לו שם, דיואי, ועד מהרה הסיפור מתפרסם ברחבי העיירה, והמוני מבקרים באים לספרייה לחזות בפלא הזה הנקרא "דיואי חתול הספרייה". לקרוא על זה בספר היה מתקתק מדי (כמו לטעום משהו תוצרת קרין גורן), חמוד מדי, איטי למדי ולא תואם את הקצב המהיר שאני אוהב בספרים. אני מאוד אוהב לקרוא ספרים, וגם מאוד אוהב חתולים - אבל למרות כל זה, אני לא הצלחתי לאהוב מספיק את הספר (אף על פי שהכתיבה מקסימה, מרגישים באמצעותה את הסופרת שכתבה אותו, את נשמתה הטובה ואופיה החם והאוהב). אין ספק, שאם הייתי חי באיווה, והייתי שומע על ספרייה כזו שיש בה חתול, ישר הייתי רץ לשם בהתלהבות. הספר לא סיפק לי את הסחורה הזו, כפי שהמציאות הייתה מצליחה. כי כמו שלראות תוכנית בישול זה טוב ונחמד, אבל אין כמו לאכול אוכל ולהתעסק בו בעצמך, אז כך גם כאן - לקרוא על חתול ספרייה זה טוב ונחמד, אבל אין כמו לחוות את זה. למי דווקא כן מומלץ? בעיקר לכאלה שרעיון של חתול בספרייה זה דבר מזעזע בשבילם, והם למען האמת יסתפקו רק בלקרוא על זה בספר - לגמרי מותחן אימה קצבי ומאיץ דפיקות לב... ***אני מקדיש את הביקורת לסקאוט, שהביאה לי את הספר, כי ידעה שאני אוהב ספרים וחתולים ולכן חשבה שגם אוהב את הספר. תודה! אם בספריות ובחנויות הספרים הרבות שהיינו הולכים אליהן במהלך המפגשים שלנו, היה איזה חתול, אולי הייתי פחות מתלונן :-)”

“תודו שחשבתם כמוני שהספר הזה הוא על חתול, מה שבטח מנע מכמה מכם - אלה שאינם חובבי חתולים - לקרוא אותו. אז כולנו טעינו. זה סיפור על אנשים ויש בו גם חתול, המבליט את הצד האנושי של הסיפור. סיפור המסגרת הוא על גור חתולים שנמצא בלילה הכי קר בשנה (וכשמדובר באיווה אני מניחה שסקלת הקור שאנחנו מדמיינים פשוט לא תופשת...) בתוך תיבת ההחזרות של הספרייה הציבורית שם, הוצל על ידי מנהלת הספרייה וצוותה הסובלניים לבעלי חיים, חי בספרייה עד יום מותו 19 שנים מאוחר יותר, ובדרך שימש מנהל יחסי הציבור, הדוגמן הראשי והלוביסט של הספרייה שתפקידיה כללו גם מתנ"ס, צהרון, ומקום מפגש למבוגרים בודדים. איווה שייכת לחלק בארה"ב שאנחנו לא מכירים ובטח לא קוראים לו "אמריקה": המערב התיכון, ערבה ומישור מוחלט, משובץ בכבישים ישרים שתי וערב, כשבכל משבצת מגדלים תירס. מדינה בלי ערים ממש גדולות, הרבה חוות חקלאיות, עבודה מפרכת ותמורה דלה, רקע פרסביטריאני וסגפני, קור אימים בחורף, חום ולחות בלתי נסבלים בקיץ. ויקי מיירון גדלה באחת מהחוות המשפחתיות הזהות ובגיל 16 התחילה לדבר על קולג'. היא אמנם היתה תלמידה מצטיינת, אבל המורה שלה מיהר לפזר את אשליותיה: "את לא תלכי לקולג'. את תינשאי ותגדלי ילדים..." היא עשתה כדבריו ולקח לה לא מעט שנים, קשיים, חולי, שכול, גרושים וחיים על קצבת רווחה להגיע לקולג' ולהיות האשה הראשונה ממשפחתה שסיימה אותו, ולהמשיך בחייה עם שני שליש הגוף ומעט הביטחון שנותר לה... והחתול? אני לא חושבת שבני אדם מבינים חתולים. המוח שלהם פועל אחרת. שנים אני מגדלת חתולים ויודעת שאין מה לעשות - אני לא מבינה מה מתרחש מאחורי העיניים היפהפיות והגוף הגמיש. דיואי הוא חתול רגיל עם שני יתרונות מובהקים: הוא יפה ושובה לב, והוא ידידותי לכולם. חתול כזה במרכז קהילתי עושה את כל ההבדל: כל מבקר בטוח שהוא המועדף על החתול. ואם החתול צובר פירסום - כי כולם מחפשים "סיפורים אנושיים" מיוחדים - אז גם לתושבי ספנסר, איווה, יש במה להתגאות. הספר כובש לבבות. ויקי מיירון או ברט ויטר, שכתב כנראה את סיפורה, רחוקים מלהיות סופרי מופת - מה שלא פוגע כהוא זה באותנטיות ובאמינות הסיפור. אתה מאמין למיירון המתלהבת מחתולה, אתה מאמין לה שהיא מאמינה שיש לו "כוחות על" המכוונים להצלת בני אנוש בודדים. נשבר לך הלב כשהחתול המקסים מסיים את חייו, ומשאיר מאחור אשה בודדה שיש לה אמנם משפחה אבל אף אחד לחבק במיוחד. קראתי וחשבתי לי כמה החיבור של בני אדם לחיות מחמד מתגמל לשני הצדדים. כי בעלי החיים בחוכמת השורד, קלטו שזו התכונה שתיתן להם הכי הרבה - לאהוב אנשים ולאפשר לאנשים לאהוב אותם. *”

“ספר מתוק ומרגש על חתול שנמצא בלילה קר, קופא מקור בעגלת הספרים להחזרה שישנה מחוץ לספריה בעיירה קטנה ונידחת באוהיו, ארה"ב. הספרנית, ויקי, שהיא גם זו שכתבה את הספר, מוצאת את החתול הקטן ומאמצת אותו כחתול הספריה. מכאן מסופר סיפור על איך חתול אחד קטן וג'ינג'י, שהספריה העירונית היא הממלכה שלו, יכול לגעת בהמון לבבות. צעירים ומבוגרים כאחד. אני שמעתי את האודיובוק והיה לי ממש נחמד להעביר את הזמן עם דיואי.”

“הגעתי עד 17. לפחות ככה זה ניראה, כי יש איזושהי סימנייה שם, נו הכריכה של הספר מקופלת בעמוד הזה, אני חושבת שהמשכתי עוד. ספר באמת חמוד. רק שלא הצלחתי להתמיד בקריאתו. נושא נוגע ללב. זה יפה שבעלי חיים מטפלים בנו בני האדם בדרכם המאוד מיוחדת ושאנו בני האדם מצליחים להיות מטופלים על ידם בהדדיות בעדינות וברכות. מוצא חן בעיני הרעיון . יכולה להבין למה הספר כול כך פופולרי גם כאן בסימנייה. 35 הצעות מכירה זה ממש לא מעט. 20 ביקורות זה יבול ניכבד. רוב חוות הדעת מאוד חיוביות על הספר הזה. אשרי כל מי שצלח את קריאתו מאוד נהנה ממנו. מסתבר שאני גם צריכה סבלנות נחישות התמדה בקריאת ספרים. הספר עבר איתי לפני כשנה לדירה הזו שאני עוד מעט עוזבת וכבר התחלתי לארוז. אז אני מחליטה ניראה לי לשחרר אותו לגינת פוליטי שם אני מחליפה ספרים בקביעות במשך כבר כמה חודשים. קוראת מושבעת שכמותי. בוקר טוב לכם. סופ"ש קסמרפא מבורך. חמישי שמח. 08-12-2022 08:06 שאו ברכה וראו טוב. תאחלס יש כאן המון אוהבי חתולים. גם אני כבר ממש אוהבת חתולים. אפילו שמרתי על כמה בתקופת הנוודות שלי כ שנה, בסבל"תים.אז קיוויתי לצלוח את הספר הזה. הכול בסדר. בינתיים אין לי חתול וגם לא יהיה לי בקרוב.”

“אני מאוד אוהב לאכול, וגם לעסוק בהכנת אוכל. אבל, אני לא נוהג לצפות בתוכניות הבישול למיניהן. לשם מה לצפות בתוכניות בישול, אם אי אפשר לאכול ממה שמכינים שם, או להכין את האוכל שם בעצמך? הרגשה זהה חשתי בעת קריאת הספר. הספר מספר על חתלתול רחוב קטן ומוכה כוויות קור כתוצאה מהחורף הקשה של איווה, אשר במקרה מוצא את דרכו לספרייה של העיירה, והעובדים בספרייה מתרגשים לנוכח המאורע ומחליטים לאמצו. הם מעניקים לו שם, דיואי, ועד מהרה הסיפור מתפרסם ברחבי העיירה, והמוני מבקרים באים לספרייה לחזות בפלא הזה הנקרא "דיואי חתול הספרייה". לקרוא על זה בספר היה מתקתק מדי (כמו לטעום משהו תוצרת קרין גורן), חמוד מדי, איטי למדי ולא תואם את הקצב המהיר שאני אוהב בספרים. אני מאוד אוהב לקרוא ספרים, וגם מאוד אוהב חתולים - אבל למרות כל זה, אני לא הצלחתי לאהוב מספיק את הספר (אף על פי שהכתיבה מקסימה, מרגישים באמצעותה את הסופרת שכתבה אותו, את נשמתה הטובה ואופיה החם והאוהב). אין ספק, שאם הייתי חי באיווה, והייתי שומע על ספרייה כזו שיש בה חתול, ישר הייתי רץ לשם בהתלהבות. הספר לא סיפק לי את הסחורה הזו, כפי שהמציאות הייתה מצליחה. כי כמו שלראות תוכנית בישול זה טוב ונחמד, אבל אין כמו לאכול אוכל ולהתעסק בו בעצמך, אז כך גם כאן - לקרוא על חתול ספרייה זה טוב ונחמד, אבל אין כמו לחוות את זה. למי דווקא כן מומלץ? בעיקר לכאלה שרעיון של חתול בספרייה זה דבר מזעזע בשבילם, והם למען האמת יסתפקו רק בלקרוא על זה בספר - לגמרי מותחן אימה קצבי ומאיץ דפיקות לב... ***אני מקדיש את הביקורת לסקאוט, שהביאה לי את הספר, כי ידעה שאני אוהב ספרים וחתולים ולכן חשבה שגם אוהב את הספר. תודה! אם בספריות ובחנויות הספרים הרבות שהיינו הולכים אליהן במהלך המפגשים שלנו, היה איזה חתול, אולי הייתי פחות מתלונן :-)”

“תודו שחשבתם כמוני שהספר הזה הוא על חתול, מה שבטח מנע מכמה מכם - אלה שאינם חובבי חתולים - לקרוא אותו. אז כולנו טעינו. זה סיפור על אנשים ויש בו גם חתול, המבליט את הצד האנושי של הסיפור. סיפור המסגרת הוא על גור חתולים שנמצא בלילה הכי קר בשנה (וכשמדובר באיווה אני מניחה שסקלת הקור שאנחנו מדמיינים פשוט לא תופשת...) בתוך תיבת ההחזרות של הספרייה הציבורית שם, הוצל על ידי מנהלת הספרייה וצוותה הסובלניים לבעלי חיים, חי בספרייה עד יום מותו 19 שנים מאוחר יותר, ובדרך שימש מנהל יחסי הציבור, הדוגמן הראשי והלוביסט של הספרייה שתפקידיה כללו גם מתנ"ס, צהרון, ומקום מפגש למבוגרים בודדים. איווה שייכת לחלק בארה"ב שאנחנו לא מכירים ובטח לא קוראים לו "אמריקה": המערב התיכון, ערבה ומישור מוחלט, משובץ בכבישים ישרים שתי וערב, כשבכל משבצת מגדלים תירס. מדינה בלי ערים ממש גדולות, הרבה חוות חקלאיות, עבודה מפרכת ותמורה דלה, רקע פרסביטריאני וסגפני, קור אימים בחורף, חום ולחות בלתי נסבלים בקיץ. ויקי מיירון גדלה באחת מהחוות המשפחתיות הזהות ובגיל 16 התחילה לדבר על קולג'. היא אמנם היתה תלמידה מצטיינת, אבל המורה שלה מיהר לפזר את אשליותיה: "את לא תלכי לקולג'. את תינשאי ותגדלי ילדים..." היא עשתה כדבריו ולקח לה לא מעט שנים, קשיים, חולי, שכול, גרושים וחיים על קצבת רווחה להגיע לקולג' ולהיות האשה הראשונה ממשפחתה שסיימה אותו, ולהמשיך בחייה עם שני שליש הגוף ומעט הביטחון שנותר לה... והחתול? אני לא חושבת שבני אדם מבינים חתולים. המוח שלהם פועל אחרת. שנים אני מגדלת חתולים ויודעת שאין מה לעשות - אני לא מבינה מה מתרחש מאחורי העיניים היפהפיות והגוף הגמיש. דיואי הוא חתול רגיל עם שני יתרונות מובהקים: הוא יפה ושובה לב, והוא ידידותי לכולם. חתול כזה במרכז קהילתי עושה את כל ההבדל: כל מבקר בטוח שהוא המועדף על החתול. ואם החתול צובר פירסום - כי כולם מחפשים "סיפורים אנושיים" מיוחדים - אז גם לתושבי ספנסר, איווה, יש במה להתגאות. הספר כובש לבבות. ויקי מיירון או ברט ויטר, שכתב כנראה את סיפורה, רחוקים מלהיות סופרי מופת - מה שלא פוגע כהוא זה באותנטיות ובאמינות הסיפור. אתה מאמין למיירון המתלהבת מחתולה, אתה מאמין לה שהיא מאמינה שיש לו "כוחות על" המכוונים להצלת בני אנוש בודדים. נשבר לך הלב כשהחתול המקסים מסיים את חייו, ומשאיר מאחור אשה בודדה שיש לה אמנם משפחה אבל אף אחד לחבק במיוחד. קראתי וחשבתי לי כמה החיבור של בני אדם לחיות מחמד מתגמל לשני הצדדים. כי בעלי החיים בחוכמת השורד, קלטו שזו התכונה שתיתן להם הכי הרבה - לאהוב אנשים ולאפשר לאנשים לאהוב אותם. *”

“ספר מתוק ומרגש על חתול שנמצא בלילה קר, קופא מקור בעגלת הספרים להחזרה שישנה מחוץ לספריה בעיירה קטנה ונידחת באוהיו, ארה"ב. הספרנית, ויקי, שהיא גם זו שכתבה את הספר, מוצאת את החתול הקטן ומאמצת אותו כחתול הספריה. מכאן מסופר סיפור על איך חתול אחד קטן וג'ינג'י, שהספריה העירונית היא הממלכה שלו, יכול לגעת בהמון לבבות. צעירים ומבוגרים כאחד. אני שמעתי את האודיובוק והיה לי ממש נחמד להעביר את הזמן עם דיואי.”

“הגעתי עד 17. לפחות ככה זה ניראה, כי יש איזושהי סימנייה שם, נו הכריכה של הספר מקופלת בעמוד הזה, אני חושבת שהמשכתי עוד. ספר באמת חמוד. רק שלא הצלחתי להתמיד בקריאתו. נושא נוגע ללב. זה יפה שבעלי חיים מטפלים בנו בני האדם בדרכם המאוד מיוחדת ושאנו בני האדם מצליחים להיות מטופלים על ידם בהדדיות בעדינות וברכות. מוצא חן בעיני הרעיון . יכולה להבין למה הספר כול כך פופולרי גם כאן בסימנייה. 35 הצעות מכירה זה ממש לא מעט. 20 ביקורות זה יבול ניכבד. רוב חוות הדעת מאוד חיוביות על הספר הזה. אשרי כל מי שצלח את קריאתו מאוד נהנה ממנו. מסתבר שאני גם צריכה סבלנות נחישות התמדה בקריאת ספרים. הספר עבר איתי לפני כשנה לדירה הזו שאני עוד מעט עוזבת וכבר התחלתי לארוז. אז אני מחליטה ניראה לי לשחרר אותו לגינת פוליטי שם אני מחליפה ספרים בקביעות במשך כבר כמה חודשים. קוראת מושבעת שכמותי. בוקר טוב לכם. סופ"ש קסמרפא מבורך. חמישי שמח. 08-12-2022 08:06 שאו ברכה וראו טוב. תאחלס יש כאן המון אוהבי חתולים. גם אני כבר ממש אוהבת חתולים. אפילו שמרתי על כמה בתקופת הנוודות שלי כ שנה, בסבל"תים.אז קיוויתי לצלוח את הספר הזה. הכול בסדר. בינתיים אין לי חתול וגם לא יהיה לי בקרוב.”