מלאכים מעל שמי העמק

זוגות מטוסי קרב עמוסי פצצות כבדות תחת כנפיהם, הרעימו והרעידו את שמיי העמק, חלפו מעל ראשי ללא הפוגה, פנו בבהילות צפונה, כסימן שבדיעבד הסתבר כמבשר אסון.

זאת תמונת הזיכרון שלי מהאופן בו פרצה מלחמת יום הכיפורים בהפתעה גמורה, לה נחשפתי בשעה שרצתי בשדות העמק סמוך למסלולי ההמראה, נער בן 19, שדחה את גיוסו לצבא, בכדי להשתתף באליפות אסיה לנוער באתלטיקה קלה.

המטוסים שהגיחו לפתע, גרמו לי להניח שלבטח זהו יום קרב רציני קצר, בו הסורים חוטפים מכה חזקה מחיל האוויר שהיה בעייני כמלאכים השולטים בשמיים ללא מיצרים. כשחזרתי לביתי, הורי בשרו לי בדאגה, פרצה מלחמה. השאר הוא היסטוריה שעדיין מעוררת מחלוקת.

היסטוריה המתחקה אחרי האמת, בניגוד לנרטיב שרוצים שנאמין לו, היא מהות ספרו המפתיע של אורי בר יוסף, מלחמה משלו, חייל האוויר במלחמת יום הכיפורים, המצליח לחשוף את הכישלון הקולוסאלי של חיל האוויר ומפקדו בני פלד, במלחמת יום הכיפורים.

גישה בהחלט מפתיעה, משום שחיל האוויר הצליח לטוס מתחת לרדאר הביקורת העצמית שלו, להתחמק מביקורת ועדת אגרנט. גם מחקרי ההיסטוריה שעסקו במלחמת יום הכיפורים, התמקדו בעיקר במודיעין ובחיילות השדה, אך לא עסקו בו ממש.

באמצעות ספר זה, בקשתי מענה לתמונת המלחמה הקטנה שלי, מה קרה למטוסים שטסו צפונה לרמת הגולן, בשעות הראשונות למלחמה? האם הם עמדו בהנחת היסוד לגביהם, ככוח בעל עצמה ומציינות, שהיה אמור לסייע משמעותית בבלימת הסורים התוקפים ובכך לאפשר את התארגנות כוחות המילואים?

לכך משיב בר יוסף, בצורה נחרצת, כי תרומתו של חיל האוויר ביומיים הראשוניים של המלחמה הייתה שולית. תהליך הבלימה ברמת הגולן הוא בעיקר פרי מאמצי הבלימה של כוחות השריון. תשובה שלצד הפן הלמדני שבה, מעלה שנית תחושות של עצב עמוק ותסכול, נוגעת בטראומת בני דורנו ומבקרת באומץ את הפרות הקדושות להן סגדנו.

הספר הזה, לא מבקר את הטייסים עצמם, שחלקם נפלו בקרב, חלקם נפל בשבי, או אלה הנושאים צלקות עד לימים אלה (כמו השכן שלי) ורובם לחמו בגבורה עילאית. הביקורת של בר יוסף מתמקדת בעיקר במפקד חיל האוויר, שאישיותו הריכוזית והסמכותיות שלו, והעדר ניסיונו בניהול מבצעים גדולים, הביאו אותו לבצע שגיאות פטאליות בראשית המלחמה. כמו העובדה שחלקם של המטוסים שהמריאו בראשית המלחמה, למעשה טסו לכיוון הים, בכדי להשליך את פצצות ההתקפה שלהם ולחזור לבסיס בכדי להצטייד בחימוש לירוט אווירי, ביטוי לפקודות סותרות ששונו ויצרו בלבול רב וחוסר אפקטיביות, סיכנו את חיל החיל האוויר, ולא השיגו את השליטה האווירית בשמי רמת הגולן ברוב שלבי המלחמה.

ספרו של בר יוסף, הוא מחקר פורץ דרך ומחדש, ויחד עם זאת הוא כתוב בשפה קולחת. הוא נשען על מקורות רבים (למרות שחלקם עדיין חסויים לחוקרים). הוא משלב בצורה מופתית קטעי שיח מקוריים בן המפקדים, שעוזרים להבין את אווירת המשבר ולהיות חשוף להנחיות כפי שניתנו בזמן אמת. הוא מצביע על קונספציות לניהול המלחמה, כמו האופן בו נוהל משל"ט חיל האוויר, על בסיס מודל בריטי מהקרב על בריטניה, מה שמוכיח שוב ושוב שלעתים מלחמות העתיד, מתוכננות על בסיס מלחמות העבר הלא רלוונטיות, עובדה מטרידה לימים אלה, בכך שהיא מעלה שאלה גדולה, האם אנחנו נערכים בצורה נכונה למלחמה הבאה?

https://wp.me/p4kTCp-6xg


מלחמת יום הכיפורים היא בגדר חריגה בתודעה הציבורית. הדבר נובע, ככל הנראה, מכך שהיתה זו הפעם האחרונה שמערכה צבאית השפיעה על כל רחוב ובית בישראל. מאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, גויסו אליה, ואלפי הנופלים ורבבות הפצועים הגיעו מכל חלקי המדינה. כשזה מגיע למחקר ולספרות המלחמה ממש לא נגמרה. כל שנה מתפרסמים כמה ספרים וסיפורים חדשים אודותיה, חלקם תורמים למחקר ההיסטורי וחלקם תורמים בעיקר לחיזוק המיתוס של המלחמה.

ועדיין, קבע פרופסור (אמריטוס) אורי בר־יוסף, ישנו "חור שחור" בכל האמור בהיסטוריוגרפיה של חיל האוויר במלחמה. בשנים 1967־1973 הושקע בתהליכי בניין הכוח של חיל האוויר כמחצית מתקציב הביטחון. השקעה זו באה לידי ביטוי ברכש מטוסי תקיפה מתקדמים מתוצרת אמריקנית, שביכולתם לסייע ביעילות לכוחות היבשה. למרות השקעה זו, הרי שבקרבות הגדולים במלחמה, ובכלל זה קרבות הבלימה וקרבות הצליחה, לא תרם החיל תרומה משמעותית. אמנם ענף תולדות חיל האוויר הוציא לאור מספר כרכים על פעילות החיל במלחמה, אך הם נותרו מסווגים. במטרה למלא את "החור השחור" ערך בר־יוסף מחקר מקיף על פעילות החיל במלחמה שעובד לכדי ספר, "מלחמה משלו" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2021).

פרקי הספר מספרים את סיפור המלחמה מנקודת המבט של חיל האוויר בספקטרום ההיסטורי הרחב יחסית שלה – החל מסיום מלחמת ששת הימים, עבור בתהליכי בניין הכוח והשפעת מלחמת ההתשה על החיל, והמשך בתיאור יומיומי של פעילות החיל במלחמת יום הכיפורים, ובהן התקיפות המורכבות (ובהן מבצעי "תגר" ו"דוגמן 5א" ותקיפת המטכ"ל הסורי בדמשק), דיוני המטה הכללי וקבלת ההחלטות במרכז השליטה של החיל (משל"ט). מן הספר עולים הפערים בהבנת תמונת המלחמה והצרכים של הצבא בחיל ובמטכ"ל, וכיצד פערים אלו הלכו והתרחבו לאורך ימי המלחמה.

במחקרו נעזר המחבר בשורה של מחקרים שפורסמו בעבר, דו"חות וחומרים ממחלקת היסטוריה וכן בחוקרי המלחמה וחיל האוויר ובהם מאיר אמיתי, דני שלום, סם ברונפלד, ד"ר עמירם אזוב, ד"ר שמעון גולן ופסח מלובני. בנוסף קיים המחבר שורה של ראיונות עם קצינים בכירים בחיל האוויר שלחמו במלחמה ובכללם מפקדים בכירים בחיל, האלופים דוד עברי, איתן בן־אליהו, גיורא רום, ואחרים.

מהקריאה בספר ניתן ללמוד מספר תובנות לימינו. המחבר ייחס חלק ניכר מהכשלים לחוסר ניסיונו המבצעי של מפקד החיל, אלוף בני פלד, ולכך שייצר אווירה בקרב מטה החיל שלא אפשרה הבעת דעה אחרת משלו. החיל עשה כברת דרך מאז, והכשל הזה הוא בעיקרו נקודתי ולא בטוח שניתן ללמוד ממנו, זולת האמירה שמפקד החיל חייב ניסיון מבצעי ניכר ולצד זה להוביל את החיל תוך שהוא מייצר חופש מחשבה והבעת עמדה ומשמעת פעולה.

לקח נוסף, כמעט מובן מאליו אף הוא, הוא ההערכה כי המלחמה הבאה תהיה רב־זירתית. במלחמת יום הכיפורים הצורך לפעול בשתי זירות לחימה עצימות (שאחת מהן, חזית הצפון, אף טמנה בחובה סיכון ממשי לעורף האזרחי בישראל) במקביל פישק את החיל ואת יכולותיו והקשה מאוד על יכולתו לרכז מאמצים ולפעול ביעילות. חיל האוויר עשוי בהחלט לפגוש את האתגר הזה גם במערכה הבאה.

היעדר חלופה טובה לחיל האוויר: ניכר כי הצבא הימר את כל הונו על חיל האוויר. הנחת העבודה המרכזית היתה שהחיל ישיג במהירות עליונות אווירית מוחלטת, ואז יופנה לפגיעה קשה בכוחות היבשה של האויב ויפלס את הדרך לכוחות היבשה של צה"ל. בפועל, לא כך קרה. מערכות ההגנ"א (הגנה אווירית) של האויב הטילו מגבלות קשות על חופש הפעולה של החיל, ואנשיו התקשו להתאושש מכשלון מבצע תקיפת סוללות הטק"א (טילי קרקע־אוויר) בסוריה, כמו גם מהתזזיתיות שבה שונו משימות החיל בתחילת המלחמה (תחילה "תגר" ואז "דוגמן 5א"). את הדלתא נאלצו לסגור כוחות היבשה לבדם. בפועל, "השמידו אוגדות צה"ל שבע סוללות טילים, ובכך ביטאו באופן ברור את המהפך ביחסים בין יבשה לאוויר: במקום הבטחת המלחמה המקורית, שחיל האוויר יסלול את הדרך לכוחות הקרקע, השריון הוא זה שפרץ את הדרך לחיל האוויר" (בר־יוסף, 2021, עמ' 310). אז ורק אז, החל החיל לפעול בחזית הדרום באופן משמעותי בכל האמור בסיוע לכוחות היבשה. הלקח כאן אינו שכוחות היבשה צריכים להיערך להשמדת מערכי הגנ"א, אלא שאסור להסתמך על מענה אחד, ויש לפתח חלופות ויכולת לחימה עצמאית ליבשה גם בהיעדר סיוע מלא של חיל האוויר.

חיבור למשימות העיקריות של הצבא: ניכר כי החיל ניהל במלחמה, כפי שעולה משם הספר, מלחמה משלו. הרציונאל של מלחמה זו, שהתמקדה בתקיפת שדות תעופה ומערכי הגנ"א, נבעה מרצון להבטיח את חופש הפעולה של החיל במרחב שיאפשר לו לסייע לכוחות היבשה במשימותיהם. יש היגיון בתפיסה זו, אך החיל התקבע עליה וניתק עצמו מתהליכי התכנון, והמטרות שגיבש המטכ"ל. תקיפת שדות התעופה היתה לא יעילה בעליל והושקעו בה מאמצים רבים לכל אורך המערכה, למרות שהיה ברור שמוטב להשקיעם ביעדים אחרים. בעוד החיל התקבע על תקיפת שדות תעופה ומערכי הגנ"א (סוללות טק"א ומכ"מים), הוא נמנע מלהשקיע מאמצים משמעותיים ביעדים שהיו חשובים למאמץ המלחמתי ובהם קרבות הבלימה ופגיעה בחיל המשלוח העיראקי בטרם יגיע לרמת הגולן.

בקיאות המטכ"ל, והרמטכ"ל בראשו, ביכולות ומגבלות הכוח האווירי, היתה נמוכה (פינקל, 2018, עמ' 70־75). אלוף (מיל.) גיורא איילנד, שלחם במלחמה כקמב"ץ גדודי בצנחנים ולימים היה לראש אמ"צ, טען בספרו שחולשה זו של המטכ"ל בהבנת יכולות ומגבלות החיל שבה וחזרה על עצמה לא פעם (איילנד, 2018, עמ' 198־200). ההנחה המקובלת במטכ"ל ב־1973 היתה שאם מח"א, המומחה בה' הידיעה במטכ"ל לכוח אווירי, מתעקש על יעדים אלו יש בכך הגיון, ולא היה ביכולתם לערער על קביעותיו. בפועל, מח"א טעה. לא בכדי כתב יפתח ספקטור, מפקד טייסת הפנטום 107, בסיכום פעולות הטייסת במלחמה כי ״האויב שלנו העיקרי זה המשל"ט. יש להתייחס בחשדנות מוחלטת לכל תכנון שבא מהמטה. הוא חי בפיגור ואיננו מעכל לקחים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 364).

הרמטכ"ל החל לשים לב לקיבעון זה ב־11 באוקטובר. באותו ערב פירט הרמטכ"ל אלעזר לחיל האוויר את משימותיו למחרת: "למנוע ירידה מצרית לאורך מפרץ סואץ, לתקוף מגנן נ"ט מסוים ולהבטיח שמיים נקיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 238). מחר נתקוף במצרים שני שדות תעופה, השיב מח"א פלד. "שני שדות תעופה במצרים? אתה לא שמעת עכשיו? מצרים עושים רק שלושה דברים, רק שלושה דברים, רק שלושה דברים. שומרים על המפרץ, נותנים לחיים [בר־לב] מחווה אישי, איזה מגנן נ"ט שמנדנד לו, בין אריק לברן [אדן], נתקע להם כמו עצם בגרון, ודואגים לו שיהיה לו שמיים נקיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 238), קבע הרמטכ"ל. שבוע מאוחר יותר, ב־18 באוקטובר, חל משבר קשה עוד יותר והרמטכ"ל קבע "שחיל האוויר מנהל מלחמה משלו, במנותק מהמאמץ העיקרי של כוחות היבשה. מאותו יום קיבל החיל פקודות מפורטות, והרמטכ"ל הגביר וחידד את מעורבותו בהפעלתו באמצעות הגדרת משימות ברורה יותר" (בר־יוסף, 2021, עמ' 362). מצב זה עשוי לחזור שכן החיל נוטה לא פעם להתמקד באתגריו ולזנוח את המערכה הקרקעית (האיומים על חופש הפעולה של החיל במערכה הבאה, איומים שהחיל לא נדרש להם שנים ארוכות, עשויים להביא אותו למיקוד זה שוב).

נדרש חיבור הדוק של המטכ"ל והפיקודים לחיל, יכולותיו ומגבלותיו. אחרת, כך נראה, הוא מגדיר לעצמו משימות שעשויות להיות בנתק ממטרות המלחמה של צה"ל.

הקרב המשולב: החיל היה מנותק, בפועל, מכל תפיסת קרב משולב אמיתית. אלוף (מיל.) עמנואל סקל, שפיקד במלחמה על גדוד שריון בחזית הדרום, קבע בצדק כי "דווקא בשיא המצוקה שצה"ל נקלע אליה בשדה הקרב, כאשר נזקק לעליונות המכריעה של חיל האוויר ולעוצמת האש האדירה שלו, לא יכול היה עוד כוח זה לשמש 'ארטילריה מעופפת' לצבא היבשה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 349).

מנגד, ראוי לשים לב לעדות טייס קרב לאחר המלחמה שאמר שכוחות היבשה "לא הבינו מה הם מסוגלים לקבל. הם לא מבינים מה הם צריכים לקבל" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). ראשית, ציין, "לחיל האוויר לא היה נשק מתאים בשביל חי"ר, או חת"ם" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). שנית, "המס"חים לא הבינו מה אני מסוגל לראות מהאוויר ובמה אני מסוגל לפגוע" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). בשורה תחתונה, קבע, "הקצינים שכיוונו את המטוסים לא יודעים איך לכוון מטוסים. לי כטייס לא הייתה שפה משותפת עם כוחות היבשה. זה מתחיל בכך שהמפה בידינו לא הייתה אותה מפה וכלה בצורת תיאור המטרות" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352).

אבל הנתק של החיל לא הסתכם רק בפערים בקרב המשולב. נוכח האדישות שגילה החיל לכוח המשלוח העיראקי שנע לרמת הגולן, הוטלה המשימה על "סיירת צנחנים בפיקודו של שאול מופז" (בר־יוסף, 2021, עמ' 212). בפשיטה, בלילה שבין 11 ל־12 באוקטובר, "הטיס מסוק יסעור 25 לוחמים למארב על ציר רוטבה־דמשק, צפונית לסייקל. אנשי הכוח פגעו בכמה כלי רכב צבאיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 212) וחסמו את הציר. "ללוחמים נמסר שחיל האוויר הפציץ עם בוקר את הכוח העיראקי שנעצר בציר החסום, אך בפועל הפצצה כזו לא התבצעה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 213). עצם שליחת הכוח למשימה, מבלי שתכלול משימת תקיפה אוחרת שתשמיד את השיירה שנעצרה, מלמד על נתק של החיל מצרכי הצבא, ממשימותיו (גם בעומק וגם בתחום הפעולות המיוחדות).

במהלך המלחמה היו הבלחות של קרב משולב יעיל, אך הן היו נדירות. דוגמה בולטת היא קרב ואדי מבעוק ב־14 באוקטובר. "בסביבות 10:30 החל טור שריון ומשאיות של חטיבה 3 המצרית להתקדם. טנקים מחטיבה 401 וכוח צנחנים מגדוד 202 בלמו אותם על הקרקע וחיל האוויר ביצע נגדם 69 גיחות" (בר־יוסף, 2021, עמ' 269). היה זה קרב משולב קלאסי בשני מוקדים שבמהלכו השמיד גדוד השריון 46, בפיקוד סא"ל דוד שובל, את עיקר החטיבה ולצדו בצומת "נווה" "יורה" סגרו מג"ד 202, סא"ל דורון רובין, ומ"פ ג, סרן דורון אלמוג, מעגלי אש ביעילות ופגעו בטנקים ורק"מ רב (שמשי, 2005, עמ' 129־130).

דוגמה אחרת היא "מבצע "קינוח" לכיבוש החרמון בלילה שבין 11 ל־22 באוקטובר. "מבצע "קינוח" כבר זכה לתיאורים לא מעטים, אך רובם התמקדו בכיבוש "העיניים של המדינה" על ידי לוחמי גולני. תשומת לב פחותה קיבל מבצע ההטסה של לוחמי הצנחנים של חטיבת המילואים 317, אף שהיה אחד המבצעים המורכבים ביותר במלחמה ובוצע בהצלחה מלאה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 322). במהלך הקרב הפעילו המג"דים אלישע שלם וחזי שלח סיוע אש (ארטילרי ואווירי) יעיל וקרוב ובמקביל הצליח החיל לבודד היטב את זירת הפעולה (שלח, 1988, עמ' 11). "אבל בסופו של דבר הכמות והיעילות של הסיוע האווירי לכוחות הקרקע היו תלויות בגורם אחד בלבד – איום הטילים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352).

המחבר ציין בספרו כי "עליונותו של הטייס הישראלי על עמיתו המצרי או הסורי לא הוטלה בספק לרגע אחד לאורך המלחמה, אבל בניגוד למלחמות קודמות שבהן לעליונות הזו הייתה חשיבות קריטית, ב־1973 היא הייתה בעלת חשיבות משנית. עיקר המאמץ של חיל האוויר היה צריך להיות מכוון לסיוע לכוחות הקרקע. הימים האחרונים של המלחמה הוכיחו היטב את יכולתו לעשות זאת, אבל רק לאחר שהוסר האיום של סוללות הטילים. מאות הגיחות שביצעו מטוסי הקורנס והעיט לאחר כניסת הפסקת האש הראשונה לתוקפה סללו את הדרך להתקדמותן המהירה של אוגדות 162 ו־252, לכניעתם של אלפי חיילים מצרים ולכיתור מלא של הארמיה השלישית. בכך מילא חיל האוויר את התפקיד שיועד לו מלכתחילה, כמי שיהפוך קרבות הבקעה קשים לקלים יותר ואת הניצחון במלחמה למהיר יותר" (בר־יוסף, 2021, 342). רוב המלחמה זה לא קרה וכוחות היבשה נאלצו להסתדר לבדם.

הלקח לימינו אלו כפול. ראשית, יש לוודא שהחיל אכן שותף עוד במהלך האימונים וכתיבת התורה לקרב היבשה, ושהאימונים כוללים שילוביות ושותפות של החיל (בדגש על מתן סיוע אש והכוונת מטוסי קרב), שכן "נלחמים כמו שמתאמנים". שנית, נוכח איום הטק"א האפשרי במערכה הבאה (עין דר, 2020, עמ' 60), על כוחות היבשה לפתח יכולת פעולה עצמאית, כי יהיו מקרים שבהם הסיוע של חיל האוויר, ששופר כלקח מהותי מהמלחמה, פשוט לא יגיע.

קבוצות הלמידה: במלחמה הבאה יהיו הפתעות לא צפויות. למרות שחיל השריון ידע על הימצאות טילי הנ"ט (סאגר) בידי צבאות סוריה ומצרים, הוא הופתע מאיום זה באופן ניכר. כך אירע לחיל האוויר ביחס למערכות הטק"א הסובייטיות, אף שהיה ידוע למפקדיו כי צבאות האויב הצטיידו בהם. הפתרון של טייסות הקרב היה בהקמת קבוצות למידה שליבנו סוגיות מבצעיות ונתנו להן מענה. בטייסת 107, למשל, הוקם בראשית המלחמה באופן ספונטני פורום טייסים ונווטים שכונה "החברה הגבוהה".

בכל לילה התכנס הפורום "לדיונים בלתי פורמליים שבהם אותרו ולובנו בעיות והוצעו פתרונות, הן בתחום המבצעי והן בתחום המנהלי. להערכתו של מפקד הטייסת, פורום החשיבה הזה היה "כלי הלחימה החשוב ביותר". הטנקיסטים בסיני, שהופתעו מטילי הנ"ט בפרוץ המלחמה, למדו במהירות שהעלאת אבק בזחלי הטנק היא אמצעי יעיל להעלים את המטרה ממשקפתו של מפעיל הטיל. הם העבירו את הפתרון מחבר לחבר, וכך בתוך ימים התמסדו בצורה מהירה תרגולות שסייעו לפתרון הבעיה. תהליכי הלימוד של טייסי חיל האוויר היו דומים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 365). דוגמה לתהליך חיובי כזה ניתן לראות במסמך לקחים שהפיק במהירות מג"ד 101, סא"ל אבי בלוט, מלחימת גדודו בראשית מבצע "עופרת יצוקה". מסמך זה הופץ למפקדי כוחות אחרים שפעלו ברצועה והיה עבורם שימושי (אריאלי, 2009, עמ' 14).

ישנה חשיבות גדולה לעיבוד ולימוד של לקחים מבצעיים במהלך הלחימה. מנגד, כפי שציין בר־יוסף, הם אינם יכולים להוות תחליף לתהליך ניתוח ועיבוד לקחים מוסדי סדור.

בר־יוסף הוציא מתחת ידו ספר קולח, מרתק לקריאה עם שורה של מסקנות מטרידות בנוגע לתפקוד חיל האוויר שבקשה שבמלחמות ישראל. כאמור, אין במחקר בכדי לגרוע מגבורתם הרבה של לוחמי ומפקדי החיל בקרבות הקשים, או מקביעתו של מפקד החיל, אלוף בני פלד, כי למרות היקף הנפגעים הרבים שספג החיל במלחמה הוא התמיד בביצוע משימותיו המורכבות והקשות, משום ש"את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן" (זאבי, 1974, עמ' 42).

אך השאלה העיקרית שהוא מעלה היא מדוע ניתק החיל מן המסילה של מטרות המלחמה של כלל צה"ל, ופעל במהלך רובה כשהוא עסוק בתקיפת יעדים שבינם לבין המערכה הכוללת יש קשר רופף היא שאלה מטרידה. על כן עלינו ללמוד היטב את מחקרו של בר־יוסף, להביט באמת הזו נכוחה, ולפעול כדי למנוע ממצב זה להישנות.

התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל לידל־הארט טען כי ערכה של ההיסטוריה כתמרור הדרכה הוא מוגבל, כי אף שיש בה כדי לסמן כיוון נכון, הרי שתנאי המציאות העדכנית משתנים. "לעומת זאת, ערכה של ההיסטוריה כתמרור אזהרה הוא ברור הרבה יותר. ההיסטוריה יכולה להראות לנו ממה להימנע, גם אם אינה מלמדת אותנו מה לעשות" (לידל־הארט, 2019, עמ' 17).

המלחמה הבאה שבה יילחם צה"ל, ובכלל זה חיל האוויר, תהיה בסבירות גבוהה מערכה רב־זירתית, ובניגוד למערכה ב־1973 היא תכלול איום משמעותי על העורף הישראלי. סביר גם שחיל האוויר יידרש להיאבק במהלכה על העליונות האווירית (עין דר, 2020, עמ' 60). גם במערכה זו התפקידים שיוטלו על החיל, שהוא הגמיש, הוורסטילי ובעל המענה המהיר ביותר שברשות צה"ל, יהיו קריטיים ליכולתה של ישראל לנצח בה. בכדי שנוכל לעשות כן על צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, "להשתנות כדי להקדים את האויב" (כוכבי, 2020), ולנהל מערכה שבה התזמורת שהיא צה"ל מנגנת מנגינה אחודה, קוהרנטית, ומבלי שאחד הכלים, ובוודאי לא כלי מרכזי כל כך, מנגן מנגינה משלו.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

(פורסם במקור באתר מרכז דדו, 24 באוקטובר 2021)

קודם כל ולפני הכל, מדובר בספר מצוין. לבר יוסף יש יכולת לכתוב תחקיר היסטורי ולשלב בו טיעונים והפרכות מבלי לפגוע בשטף הטקסט ובקצב. זה לא ספר עלילתי,אין בו באמת התפתחות נראטיבית והוא מספר על אירועים שקרו לפני כמעט חמישים שנה ושכולנו יודעים כיצד הסתיימו ובכל זאת זה תחקיר יסודי ומעמיק שעדיין מצליח לקלוח, לרתק ולשמר את העניין מתחילת הספר ועד לסיכום.
הטענה כאילו תפקוד חיל האויר במלחמת יום כיפור לא זכה מעולם לתחקיר ציבורי אינה מדויקת. נכון שועדת אגרנט לא התיחסה כמעט לחיל האויר והספרות לאחר המלחמה התמקדה כמעט אך ורק בצבא היבשה אבל נושא תפקודו של חיל האוויר טופל במספר ספרים (הבולט מביניהם - 30 שעות באוקטובר) והוזכר בלא מעט ספרי זכרונות. למרות זאת מצליח בר יוסף לסכם את פועלו של חיל האוויר בצורה חדשנית וכוללת, הוא עושה זאת באופן ממצה והתוצאה מאוד קריאה ומעניינת.
.
ובכל זאת, הספר אינו נקי מפגמים. מבחינתי - שאיני היסטוריון - החולשה המרכזית של הספר היא בשטחיות מסוימת ובדרך שבה בוחר בר יוסף להתמקד בדמותו של מפקד חיל האוויר - בני פלד. למרות שבפתיחה מציין בר יוסף את הגורמים ההיסטוריים השונים שהוא מציע לתפקוד הלוקה בחסר של חיל האוויר, בהמשך הוא מתיחס כמעט אך ורק לפלד ולתפקודו כמח"א. זה מתחיל בשעות שלפני פרוץ המלחמה ולסאגה של החלפת החימוש הלא נחוצה (תקלה שבהחלט מקובל ליחס היום לפלד) ומאותו רגע, כל אירוע ומחדל, כל גיחה שהתבזבזה על יעד לא נחוץ, כל מבצע שלא עלה יפה, נמדד ב'סרגל בני פלד'. גם במקרים שבהם האחריות היא באופן בולט של אישים אחרים מקפיד בר יוסף להדגיש את חלקו של פלד במחדל. כך למשל בעצירת מבצע תגר נגד סוללות הטילים במצרים ומעבר למבצע דוגמן (שנכשל) ברמת הגולן, רוב המקורות שאני מכיר קובעים כי האחריות על שינויי המשימה האלה הם על שר הבטחון דאז משה דיין, אולם בר יוסף טורח להזכיר לנו כי הראשון שלא התנגד לרעיון כשהועלה היה פלד. אני לא חושב שבר יוסף ממציא דברים ואת הביקורת על פלד שמעתי ממקורות אחרים. עם זאת, בקריאה בספר, לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שמדובר בהיפותזה שהתפתחה עם הכתיבה לכדי וונדטה.
פלד היה מפקד חיל האוויר אבל יחד איתו היו במערכה עוד שלושה מפקדי חיל אוויר בעבר ובעתיד. שלושתם (ויצמן, הוד ועברי) נחשבים מהמוצלחים שבמפקדי חיל האוויר ובכל זאת, למרות שויצמן צוות כעוזר לרמטכ"ל, הוד היה במרכז השליטה של פיקוד צפון ועברי כיהן כראש להק אוויר, אחריותם לתפקוד החיל כמעט שאינה מוזכרת. בר יוסף מרבה להתעכב על מערכת היחסים בין דדו לפלד במהלך המלחמה ומתעלם במידת מה מחלקם של ויצמן והוד בתקשורת הלקויה.
בפרק הסיכום של הספר מתיחס בר יוסף למספר תקלות מבניות - בעיקר במנגנוני התיאום בין צבא היבשה לחיל האויר שבמפורש אינם תוצאה של תפקודו של בני פלד - תקלות שלאורך הספר כמעט ולא זכו להתיחסות. שוב - התחושה היא שבר יוסף בחר לשים את הדגש על מחדליו של פלד במקום להרחיב.

עם יציאתו חולל הספר סערה זוטא בקרב קציני חיל האוויר בעבר ובהווה - חלקם אף מוזכרים בספר - ומבחינתי זו עדות מסוימת לחשיבותו. למעוניינים לשמוע טיעונים שכנגד אני מציע לשמוע את שיחת הזום של פורום 555 שאירח את דוד עברי (השיחה עלתה ליוטיוב בנובמבר 2021 ועולה בחיפוש "דוד עברי" "555"). מי שמעוניין יכול לחפש אותה ולשמוע אותו מנסה לקעקע אחת לאחת את טענותיו של בר יוסף.

בעיני הספר הוא כאמור מצוין. האם הוא צודק בכל הטענות ההיסטוריות, קטונתי מלענות. האם הוא מעורר מחשבה, לגמרי ב'ל' רבתי. מומלץ מאוד!

הספר מתאר את חלקו של חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, ומכיל ניתוח של הכשלים והליקויים באופן שבו הופעל החיל.

ההיסטוריוגרפיה של מלחמת יום הכיפורים מלאה בתיאורים של תפקוד כוחות היבשה, בעיקר השריון, ושל הפיקוד העליון של צה"ל. על חיל האוויר שמענו פחות, ולא במקרה.

במוקד הספר עומדת תרומת חיל האוויר ללוחמת היבשה, או יותר נכון, עד כמה חיל האוויר לא תרם כפי שיכול היה לעשות. בפני בני פלד, מפקד חיל האוויר, הוצגו צרכי כוחות היבשה, אבל בפועל הפקודות שהוא הוריד לטייסות היה פחות רלוונטי לצרכי כוחות היבשה ברוב שלבי המלחמה. הסיוע לכוחות היבשה היה דל יחסית לפוטנציאל של חיל האוויר. הסיבות: החל מתרבות המבצעית שחיל האוויר פיתח במשך השנים ובמרכזה קרבות אוויר, דרך רמת האוטונומיה הגבוהה ממנה נהנה והעובדה שמפקדי צה"ל נמנעו לאורך הרבה שנים מלהתערב בתכניותיו, עבור בקשייו של החיל להתמודד עם כישלון המבצע להשמדת מערך הטק"א בסוריה בתחילת המלחמה שמנע השגת עליונות אווירית, וכלה בסגנון הניהול האוטוריטרי של בני פלד שהתקשה להבין את מהות האתגר היבשתי ועד כמה תרומת חיל האוויר הייתה חיונית להצלחת מאמץ המלחמה העיקרי. רק לקראת סוף המלחמה, משהוסר איום הטק"א המצרי (בחלקו ע"י כוחות היבשה של צה"ל), החל חיל האוויר לתרום משמעותית לכוחות היבשה.

לאורך כל המלחמה סיפק חיל האוויר הגנה יעילה לכוחות צה"ל מפני תקיפות מטוסי האויב והצליח להפיל רבים מהמטוסים התוקפים. לכך הייתה גם השפעה מורלית גדולה על נכונות הטייסים הערבים להמריא לקרב ונראה שהישג זה תרם, יותר מאשר תקיפת שדות התעופה, למיעוט תקיפות האוויר הערביות במלחמה. בר-יוסף מצליח להראות בשיטתיות איך למרות זאת, יום אחר יום חיל האוויר ממשיך להקצות מאמצים אדירים לתקיפת שדות תעופה, מאמצים שהתועלת שלהם היתה נמוכה לכוחות היבשה.

לפני קריאת הספר הערכתי מאד את בני פלד. היום קצת פחות.

את הספר קראתי בעקבות סקירה נהדרת של רץ. תודה לך רץ.

ספר חשוב ביותר. הראייה המקובעת בדרך כלל במחוזותינו היא חיל אוויר מיוחד במינו, הכי טוב בעולם ועוד שלל מחמאות. הספר הזה מנתץ במידה מסויימת את הראייה הזו - לא את העובדה שזהו חיל אוויר מעולה, יחיד במינו, עם טובי האנשים וכו' - אלא את העובדה - הדוקא די ידועה - שחיל אוויר הוא לא היה בדיוק צה"ל, הוא היה די מנותק מצה"ל, הוא לא בדיוק העריך את "הירוקים", לא בדיוק ספר אותם, האמין בעצמו והם לא צריכים עצות מאחרים. העובדה כפי שהספר מתאר - ואני בהחלט השתכנעתי מנכונות הדברים - שחיל האוויר במלחמת יום כיפורים נלחם מלחמה משלו ביעדים שהוא האמין בהם ולא ממש ביעדים שהיו נדרשים - מעידה על כך.היום המצב ממש שונה - בימים אלו של מלחמת עזה - שיתוף הפעולה ההדוק בין חיל האוויר לבין "הירוקים" רק מחזק את הבעייתיות שהייתה במלחמת יום כיפור מצד חיל האוויר ובמיוחד מצד מפקדו באותם ימים - בני פלד. מה שהפריע לי בקריאה השוטפת של הספר - הגודש של תיאורי התקיפות, יירוטים בכל יום ויום של המלחמה. כתיאור היסטוריוגרפי זה נכון - אבל לקורא - לפחות לי - זה מעל ומעבר ומצאתי את עצמי מדלג על עמודים שלמים של תיאורי - כמה תקיפות קורנסים, כמה תקיפות עיט, כמה תקיפות טק"א וכו' -זה היה די מתיש. למרות זאת זהו ספר חובה כדי להבין את הבעייתיות הקשה שנוצרה במלחמת יום כיפור כתוצאה מהמנותקות של חיל האוויר מהיעדים היותר חשובים מאשר אלו שהם קבעו לעצמם. שם הספר "מלחמה משלו" - אומר הכל.