“# עשרה ימים בסוף ספטמבר 1963 מתוארים בסיפור הזה. מיום מותה של מנולארה, היא "קוטפת השקדים", שזכתה בכינוי כי עד גיל 13 התפרנסה ופירנסה את משפחתה הענייה מקטיף שקדים. מגיל 13 עד יום מותה היתה משרתת של משפחה עשירה, בעלת יומרות אריסטוקרטיות, שבניה עצלנים, בזבזנים רודפי-בצע, החיים על חשבון אחרים ואינם יודעים הכרת תודה מהי. לבית ספר לא הלכה והשמועה אמרה שהיתה אנאלפביתית. כמו שמועות אחרות בסיפור גם השמועה הזו לא היתה נכונה, בלשון המעטה. היא ניהלה, ביד רמה ובחוכמה עסקית, את רכוש אדוניה והצליחה גם לצבור רכוש - שמקורו המסתורי משגע את תושבי העיירה הסיציליאנית. הספר כתוב בצורת פרקים קצרים שבראשם כותרת. בכל פרק יש תיאור של סצנה או דיאלוג מזווית ראייה של אחת הדמויות (הרבות) המאכלסות את העיירה הסיציליאנית. יש המון דמויות עם שמות מבלבלים ועם תיאורים מבלבלים עוד יותר של האירועים, ובהתחלה התקשיתי להבדיל מי הוא מי ומה אמת ומה רכילות. לשמחתי המשכתי לקרוא את הסיפור המקסים הזה, שנתן לי מושג מוצלח בהרבה על סיציליה, מאשר להיות בה תיירת, לפני שנים. או אפילו לקרוא על המאפייה בוויקיפידייה. הספר מביא תיאור של קהילה סיציליאנית די אותנטית, נראה לי. החיים נשלטים על ידי מה שצריך לעשות ואיך צריך לעשות את זה. החיים הקהילתיים מתנהלים באמצעות רכילות על השכנים, שהיא דרך יעילה לטפל בחריגות חברתית. יחד עם זאת יש שתיקה בעניינים שהדיבור עליהם מסוכן (יש מאפייה עם אזניים ארוכות) חוסר שיתוף הרגשות עם אחרים, מה שבהכרח הופך את הסיציליאנים ללקוחות בלתי אפשריים לפסיכולוגים. בקהילה הזאת חייהם של הגברים והנשים נפרדים לגמרי. כל כך נפרדים שמדובר בעצם בשתי קהילות שהמגע ביניהן רופף. הספר כתוב להפליא. באירונייה דקה ומשעשעת, שלעתים עוזרת לקורא לצייר לעצמו את תמונת ההתנהגות האישית והקיבוצית. הוא תורגם להפליא מאיטלקית על ידי גבריאלה פדובאנו, שהצליחה באמצעות המלים והמשפטים שבחרה להשאיר את המקצב של השפה המקורית. הקודים התרבותיים של החברה הסיציליאנית בשנות השישים של המאה הקודמת נראים זרים (והם כנראה זרים גם באיטליה), אבל אם מגרדים מעט את הציפוי אפשר לראות את המשותף לכל חברה אנושית: חמדנות, שתלטנות, קרתנות, וגם נדיבות, נאמנות ואהבה. 0”

“קוטפת השקדים – סימונטה אניילו הורנבי התקופה – ספטמבר 1963. המקום – עיירה קטנה בסיציליה, היכן שרחובותיה קטנים, פתלתלים וסמטאותיה צרות. תקופה בה מוכר הירקות, הירקן, הסתובב מבית לבית עם החמור ומרכולתו עליו. באותה תקופה ובאותו מקום, בנות צעירות יצאו לעבודה על מנת להכין את הנדוניה לנישואין, לכשיהיה. כאשר האישה הצטרפה לעיירתו של הבעל ידעה, שזה המקום בו תחיה עד סוף ימיה. נשים תמימות. אחת שלא הייתה מסוגלת לבטא מילים כמו "בית זונות". כלל לא הכירה את המילה "זונה". נשות העיירה נועדו כדי לשרת את בעליהן, עם כוס קפה כאשר חוזר מהעבודה וארוחת צהריים חמה ומהבילה מוכנה להגשה. ייעודן היה עבודה קשה בביתן, אלא אם כן, מצבם הכלכלי אפשר משרתת. אנו נפגשים באישה דקה וקטנה אשר עושה כביסה בעזרת קרש עץ. לשה באגרופים קמוצים את ערמת הכביסה, סוחטת ומקרצפת פעמיים וחובטת בהם על הלוח המחורץ. לרווקות (בתולות) מותר לסחוב כדי מים ריקים על ראשן כדי למלאם מים. ואם אינן כאלה (בתולות) אסור להן לסחוב, אפילו לא כאשר הכדים הריקים שכובים על הראש. ויחס הבעל לאשתו שאוהב? לעיתים משפיל. לעיתים אכזרי: "אל תתערבי. תטפלי בילדים הארורים שלך ותסתלקי מכאן." למדו להחטיף מכות לאישה רק במקומות מוצנעים, סתורים. בבטן, בגב, בשכמות, בכתפיים, בירכיים, חלילה לא בפנים. אסור שהסימנים יתגלו לעיני אנשי העיירה. גמעתי את הספר בכמה ימים. אהבתי להיווכח כיצד הסופרת מסוגלת לרתק את הקורא ולספר במשך כל הספר על הדמות המרכזית שנפטרה. אותה משרתת חסרת השכלה, ערמומית, חזקה ונקמנית במותה. פטירתה גרמה לאנדרלמוסיה בכל העיירה. רכילות עד אין סוף ומחקרים סביב אותה משרתת אהובה ושנואה. רצו להבין ולהכיר מי הייתה בכלל? את מי אהבה? מה היו המניעים לכל מה שעשתה? מהיכן הכספים שצברה והיכן הירושה של המשפחה האמידה שעל נכסיה שמרה ושלטה? הייתכן שיש לה קרבה למאפיה? לא ידוע, אך מרגישים זאת באוויר. מרגישים שהמאפיה שולטת באין רואים גם בעיירה זו. את כל הסוגיות הללו מביאה לנו הסופרת טיפין טיפין עד שמשלימה את התמונה בדפים האחרונים של הספר. נהניתי לקרוא על ההווי העממי בעיירה קטנה בסיציליה, שאנו יכולים לראות אותה כמקום רב קסם והרסני כאחד, ואולי לא השתנה דבר במהלך יובל השנים שלאחר מכן. הסופרת ילידת סיציליה, למדה משפטים בלונדון והקימה שם את משפחתה. בנוסף ל"קוטפת השקדים" כתבה הסופרת שני ספרים נוספים שעלילתם בסיציליה.”

“בעיירה קטנה בסיציליה 1963 מתה משרתת של משפחה עשירה. לה מנואלרה שמה, קוטפת השקדים. שמה דבק בה מילדות בגלל הפרנסה שמצאה בתור נערה צעירה : קטיפת שקדים כדי לפרנס את הוריה העניים והחולים ואת אחותה הצעירה. ולמה הארוע כל כך חשוב, זאת סתם משרתת לכאורה. ולמה כל כך הרבה אנשים באים ללוויה למרות שלרובם ישנה רכילות ולשון הרע ושמועות שונות ומשונות לאמר עליה? טוב, למען האמת זאת לא סתם משרתת כי אם מנהלת משק הבית ואת נכסיה של משפחת אלפליפה. למעשה היא קשורה שם לכל בני המשפחה בקשר לא ינותק של שנאה, קנאה, אהבה, מסירות, עזרה ואחריות כמו בת משפחה לכל דבר. דמותה של מנולרה מצטיירת בסיפור דרך אנשי העיירה השונים שלכל אחד דעה אחרת עליה: מאהדה, חיבה, הערכה ועד לקנאה, שנאה וחשדנות. לאט לאט מתגלים פרטים מחייה של מריה רוזליה, קשריה עם כל מיני אנשים מהעיירה. עברה, הסיבות למעשיה, אהבותיה וסופה. ספר מעניין אבל לריבוי הדמויות והיחסים ביניהן יש פן טרחני למדי.”

“בעקבות מותה של משרתת, פורסמה מודעת אבל על ידי המשפחה שאצלה הועסקה. המודעה ורשימת האבלים גורמת לחרושת שמועות וניחושים, שהרי אין זה מקובל שהמשפחה שהעסיקה אותה תפרסם את דבר אבלה על משרתת... אם בכך היה מסתיים העניין, ניחא, אולם המשפחה הוסיפה "חטא על פשע" וערכה לה גם את טקס האשכבה והקבורה - דבר שלא חמק מעיניהם הבוחנות של תושבי העיירה. המשרתת שנפטרה השאירה הוראות מדויקות למשפחה: מה לעשות ברכושה המועט, מה לכתוב במודעת האבל והיכן לקבור אותה. ובנוסף, במידה והמודעה תיכתב ותנוסח בדיוק כפי שהורתה, וגם שאר ההוראות תמולאנה - היא מבטיחה להם עושר גדול. מאחר ובעיירה ידעו שאין ברשותה עושר להוריש למשפחה, תמהו כולם מה פשרה של מחווה זו, ועם נוכחותו של ראש המאפיה המקומית בלוויה- בורסת הניחושים ברחבי העיירה המריאה לגבהים שלא נצפו עד אז. המחברת סוקרת בפנינו חודש ימים בחייה של עיירה קטנה בסיציליה, טיפוסית כנראה, שאיבדה מעט מזוהר עברה, ומעט האנשים הרוצים להחיותה - אינם יכולים, או אינם מסוגלים. וכך, משלימים עם אפרוריות היום יום, מבלי יכולת להינתק ממנה ולהתקדם במעלה התרבות והיכולות האישיות שלהם. סיפור שנותן מבט, בצורה די משעשעת, על הלכי הרוח בעיירה קטנה, ועל משמעות הדריכה במקום של אנשים. ואם ישנם כאלה שירצו להתנתק ולהתקדם - תמיד יהיו כאלה שייעצו להם להישאר בביצה הקטנה, המקומית, ולזנוח את חלומם. בסיפור, דמויות רבות שצריכים לזכור, אולם בסוף הספר ישנו "מקרא שמות" (לא הכי נוח לחיפוש), שבו באים על מקומם בשלום נסיונותנו לזכור "מי נגד מי". לא סבלתי, אך גם לא "נשפכתי".”

“# עשרה ימים בסוף ספטמבר 1963 מתוארים בסיפור הזה. מיום מותה של מנולארה, היא "קוטפת השקדים", שזכתה בכינוי כי עד גיל 13 התפרנסה ופירנסה את משפחתה הענייה מקטיף שקדים. מגיל 13 עד יום מותה היתה משרתת של משפחה עשירה, בעלת יומרות אריסטוקרטיות, שבניה עצלנים, בזבזנים רודפי-בצע, החיים על חשבון אחרים ואינם יודעים הכרת תודה מהי. לבית ספר לא הלכה והשמועה אמרה שהיתה אנאלפביתית. כמו שמועות אחרות בסיפור גם השמועה הזו לא היתה נכונה, בלשון המעטה. היא ניהלה, ביד רמה ובחוכמה עסקית, את רכוש אדוניה והצליחה גם לצבור רכוש - שמקורו המסתורי משגע את תושבי העיירה הסיציליאנית. הספר כתוב בצורת פרקים קצרים שבראשם כותרת. בכל פרק יש תיאור של סצנה או דיאלוג מזווית ראייה של אחת הדמויות (הרבות) המאכלסות את העיירה הסיציליאנית. יש המון דמויות עם שמות מבלבלים ועם תיאורים מבלבלים עוד יותר של האירועים, ובהתחלה התקשיתי להבדיל מי הוא מי ומה אמת ומה רכילות. לשמחתי המשכתי לקרוא את הסיפור המקסים הזה, שנתן לי מושג מוצלח בהרבה על סיציליה, מאשר להיות בה תיירת, לפני שנים. או אפילו לקרוא על המאפייה בוויקיפידייה. הספר מביא תיאור של קהילה סיציליאנית די אותנטית, נראה לי. החיים נשלטים על ידי מה שצריך לעשות ואיך צריך לעשות את זה. החיים הקהילתיים מתנהלים באמצעות רכילות על השכנים, שהיא דרך יעילה לטפל בחריגות חברתית. יחד עם זאת יש שתיקה בעניינים שהדיבור עליהם מסוכן (יש מאפייה עם אזניים ארוכות) חוסר שיתוף הרגשות עם אחרים, מה שבהכרח הופך את הסיציליאנים ללקוחות בלתי אפשריים לפסיכולוגים. בקהילה הזאת חייהם של הגברים והנשים נפרדים לגמרי. כל כך נפרדים שמדובר בעצם בשתי קהילות שהמגע ביניהן רופף. הספר כתוב להפליא. באירונייה דקה ומשעשעת, שלעתים עוזרת לקורא לצייר לעצמו את תמונת ההתנהגות האישית והקיבוצית. הוא תורגם להפליא מאיטלקית על ידי גבריאלה פדובאנו, שהצליחה באמצעות המלים והמשפטים שבחרה להשאיר את המקצב של השפה המקורית. הקודים התרבותיים של החברה הסיציליאנית בשנות השישים של המאה הקודמת נראים זרים (והם כנראה זרים גם באיטליה), אבל אם מגרדים מעט את הציפוי אפשר לראות את המשותף לכל חברה אנושית: חמדנות, שתלטנות, קרתנות, וגם נדיבות, נאמנות ואהבה. 0”

“קוטפת השקדים – סימונטה אניילו הורנבי התקופה – ספטמבר 1963. המקום – עיירה קטנה בסיציליה, היכן שרחובותיה קטנים, פתלתלים וסמטאותיה צרות. תקופה בה מוכר הירקות, הירקן, הסתובב מבית לבית עם החמור ומרכולתו עליו. באותה תקופה ובאותו מקום, בנות צעירות יצאו לעבודה על מנת להכין את הנדוניה לנישואין, לכשיהיה. כאשר האישה הצטרפה לעיירתו של הבעל ידעה, שזה המקום בו תחיה עד סוף ימיה. נשים תמימות. אחת שלא הייתה מסוגלת לבטא מילים כמו "בית זונות". כלל לא הכירה את המילה "זונה". נשות העיירה נועדו כדי לשרת את בעליהן, עם כוס קפה כאשר חוזר מהעבודה וארוחת צהריים חמה ומהבילה מוכנה להגשה. ייעודן היה עבודה קשה בביתן, אלא אם כן, מצבם הכלכלי אפשר משרתת. אנו נפגשים באישה דקה וקטנה אשר עושה כביסה בעזרת קרש עץ. לשה באגרופים קמוצים את ערמת הכביסה, סוחטת ומקרצפת פעמיים וחובטת בהם על הלוח המחורץ. לרווקות (בתולות) מותר לסחוב כדי מים ריקים על ראשן כדי למלאם מים. ואם אינן כאלה (בתולות) אסור להן לסחוב, אפילו לא כאשר הכדים הריקים שכובים על הראש. ויחס הבעל לאשתו שאוהב? לעיתים משפיל. לעיתים אכזרי: "אל תתערבי. תטפלי בילדים הארורים שלך ותסתלקי מכאן." למדו להחטיף מכות לאישה רק במקומות מוצנעים, סתורים. בבטן, בגב, בשכמות, בכתפיים, בירכיים, חלילה לא בפנים. אסור שהסימנים יתגלו לעיני אנשי העיירה. גמעתי את הספר בכמה ימים. אהבתי להיווכח כיצד הסופרת מסוגלת לרתק את הקורא ולספר במשך כל הספר על הדמות המרכזית שנפטרה. אותה משרתת חסרת השכלה, ערמומית, חזקה ונקמנית במותה. פטירתה גרמה לאנדרלמוסיה בכל העיירה. רכילות עד אין סוף ומחקרים סביב אותה משרתת אהובה ושנואה. רצו להבין ולהכיר מי הייתה בכלל? את מי אהבה? מה היו המניעים לכל מה שעשתה? מהיכן הכספים שצברה והיכן הירושה של המשפחה האמידה שעל נכסיה שמרה ושלטה? הייתכן שיש לה קרבה למאפיה? לא ידוע, אך מרגישים זאת באוויר. מרגישים שהמאפיה שולטת באין רואים גם בעיירה זו. את כל הסוגיות הללו מביאה לנו הסופרת טיפין טיפין עד שמשלימה את התמונה בדפים האחרונים של הספר. נהניתי לקרוא על ההווי העממי בעיירה קטנה בסיציליה, שאנו יכולים לראות אותה כמקום רב קסם והרסני כאחד, ואולי לא השתנה דבר במהלך יובל השנים שלאחר מכן. הסופרת ילידת סיציליה, למדה משפטים בלונדון והקימה שם את משפחתה. בנוסף ל"קוטפת השקדים" כתבה הסופרת שני ספרים נוספים שעלילתם בסיציליה.”

“בעיירה קטנה בסיציליה 1963 מתה משרתת של משפחה עשירה. לה מנואלרה שמה, קוטפת השקדים. שמה דבק בה מילדות בגלל הפרנסה שמצאה בתור נערה צעירה : קטיפת שקדים כדי לפרנס את הוריה העניים והחולים ואת אחותה הצעירה. ולמה הארוע כל כך חשוב, זאת סתם משרתת לכאורה. ולמה כל כך הרבה אנשים באים ללוויה למרות שלרובם ישנה רכילות ולשון הרע ושמועות שונות ומשונות לאמר עליה? טוב, למען האמת זאת לא סתם משרתת כי אם מנהלת משק הבית ואת נכסיה של משפחת אלפליפה. למעשה היא קשורה שם לכל בני המשפחה בקשר לא ינותק של שנאה, קנאה, אהבה, מסירות, עזרה ואחריות כמו בת משפחה לכל דבר. דמותה של מנולרה מצטיירת בסיפור דרך אנשי העיירה השונים שלכל אחד דעה אחרת עליה: מאהדה, חיבה, הערכה ועד לקנאה, שנאה וחשדנות. לאט לאט מתגלים פרטים מחייה של מריה רוזליה, קשריה עם כל מיני אנשים מהעיירה. עברה, הסיבות למעשיה, אהבותיה וסופה. ספר מעניין אבל לריבוי הדמויות והיחסים ביניהן יש פן טרחני למדי.”

“בעקבות מותה של משרתת, פורסמה מודעת אבל על ידי המשפחה שאצלה הועסקה. המודעה ורשימת האבלים גורמת לחרושת שמועות וניחושים, שהרי אין זה מקובל שהמשפחה שהעסיקה אותה תפרסם את דבר אבלה על משרתת... אם בכך היה מסתיים העניין, ניחא, אולם המשפחה הוסיפה "חטא על פשע" וערכה לה גם את טקס האשכבה והקבורה - דבר שלא חמק מעיניהם הבוחנות של תושבי העיירה. המשרתת שנפטרה השאירה הוראות מדויקות למשפחה: מה לעשות ברכושה המועט, מה לכתוב במודעת האבל והיכן לקבור אותה. ובנוסף, במידה והמודעה תיכתב ותנוסח בדיוק כפי שהורתה, וגם שאר ההוראות תמולאנה - היא מבטיחה להם עושר גדול. מאחר ובעיירה ידעו שאין ברשותה עושר להוריש למשפחה, תמהו כולם מה פשרה של מחווה זו, ועם נוכחותו של ראש המאפיה המקומית בלוויה- בורסת הניחושים ברחבי העיירה המריאה לגבהים שלא נצפו עד אז. המחברת סוקרת בפנינו חודש ימים בחייה של עיירה קטנה בסיציליה, טיפוסית כנראה, שאיבדה מעט מזוהר עברה, ומעט האנשים הרוצים להחיותה - אינם יכולים, או אינם מסוגלים. וכך, משלימים עם אפרוריות היום יום, מבלי יכולת להינתק ממנה ולהתקדם במעלה התרבות והיכולות האישיות שלהם. סיפור שנותן מבט, בצורה די משעשעת, על הלכי הרוח בעיירה קטנה, ועל משמעות הדריכה במקום של אנשים. ואם ישנם כאלה שירצו להתנתק ולהתקדם - תמיד יהיו כאלה שייעצו להם להישאר בביצה הקטנה, המקומית, ולזנוח את חלומם. בסיפור, דמויות רבות שצריכים לזכור, אולם בסוף הספר ישנו "מקרא שמות" (לא הכי נוח לחיפוש), שבו באים על מקומם בשלום נסיונותנו לזכור "מי נגד מי". לא סבלתי, אך גם לא "נשפכתי".”