#
עשרה ימים בסוף ספטמבר 1963 מתוארים בסיפור הזה. מיום מותה של מנולארה, היא "קוטפת השקדים", שזכתה בכינוי כי עד גיל 13 התפרנסה ופירנסה את משפחתה הענייה מקטיף שקדים. מגיל 13 עד יום מותה היתה משרתת של משפחה עשירה, בעלת יומרות אריסטוקרטיות, שבניה עצלנים, בזבזנים רודפי-בצע, החיים על חשבון אחרים ואינם יודעים הכרת תודה מהי. לבית ספר לא הלכה והשמועה אמרה שהיתה אנאלפביתית. כמו שמועות אחרות בסיפור גם השמועה הזו לא היתה נכונה, בלשון המעטה. היא ניהלה, ביד רמה ובחוכמה עסקית, את רכוש אדוניה והצליחה גם לצבור רכוש - שמקורו המסתורי משגע את תושבי העיירה הסיציליאנית.
הספר כתוב בצורת פרקים קצרים שבראשם כותרת. בכל פרק יש תיאור של סצנה או דיאלוג מזווית ראייה של אחת הדמויות (הרבות) המאכלסות את העיירה הסיציליאנית. יש המון דמויות עם שמות מבלבלים ועם תיאורים מבלבלים עוד יותר של האירועים, ובהתחלה התקשיתי להבדיל מי הוא מי ומה אמת ומה רכילות. לשמחתי המשכתי לקרוא את הסיפור המקסים הזה, שנתן לי מושג מוצלח בהרבה על סיציליה, מאשר להיות בה תיירת, לפני שנים. או אפילו לקרוא על המאפייה בוויקיפידייה.
הספר מביא תיאור של קהילה סיציליאנית די אותנטית, נראה לי. החיים נשלטים על ידי מה שצריך לעשות ואיך צריך לעשות את זה. החיים הקהילתיים מתנהלים באמצעות רכילות על השכנים, שהיא דרך יעילה לטפל בחריגות חברתית. יחד עם זאת יש שתיקה בעניינים שהדיבור עליהם מסוכן (יש מאפייה עם אזניים ארוכות) חוסר שיתוף הרגשות עם אחרים, מה שבהכרח הופך את הסיציליאנים ללקוחות בלתי אפשריים לפסיכולוגים. בקהילה הזאת חייהם של הגברים והנשים נפרדים לגמרי. כל כך נפרדים שמדובר בעצם בשתי קהילות שהמגע ביניהן רופף.
הספר כתוב להפליא. באירונייה דקה ומשעשעת, שלעתים עוזרת לקורא לצייר לעצמו את תמונת ההתנהגות האישית והקיבוצית. הוא תורגם להפליא מאיטלקית על ידי גבריאלה פדובאנו, שהצליחה באמצעות המלים והמשפטים שבחרה להשאיר את המקצב של השפה המקורית.
הקודים התרבותיים של החברה הסיציליאנית בשנות השישים של המאה הקודמת נראים זרים (והם כנראה זרים גם באיטליה), אבל אם מגרדים מעט את הציפוי אפשר לראות את המשותף לכל חברה אנושית: חמדנות, שתלטנות, קרתנות, וגם נדיבות, נאמנות ואהבה.
0
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
