ביקורת ספרותית על זמן עבר - ג'ק ריצ'ר #23 מאת לי צ'יילד
ספר טוב

---

"הוא צעד כשני קילומטרים כלפי פנים הארץ והגיע לכביש כפרי ושלף את האגודל. הוא היה גבר גבוה, יותר ממטר תשעים וחמש בנעליים, בעל גזרה מוצקה, כולו עצמות ושרירי, לא יפה תואר במיוחד, אף פעם לא לבוש יפה במיוחד, בדרך כלל קצת מוזנח. ככלל, לא מראה מעורר התפעלות במיוחד. כתמיד, רוב הנהגים האטו והעיפו מבט והמשיכו לנסוע. המכונית הראשונה שהיתה מוכנה להעניק לו הזדמנות הגיעה אחרי ארבעים דקות. זאת היתה סובארו סטיישן ישנה נהוגה בידי איש רזה בגיל העמידה, לבוש מכנסי כותנה עם קפלים וחולצת חאקי רעננה. מישהו שאשתו הלבישה, חשב ריצ'ר".

עוד ספר מהספרייה של אחי ביוקנעם, זה שאוהב בלאדאצ'י וצ'יילד. שוב ג'ק ריצ'ר, הנווד הנצחי, זה שנוסע באוטובוסים ובטרמפים עם מברשת שיניים מתקפלת בכיס. הפעם הוא מגיע לעיירה שמעניינת אותו בפרץ נוסטלגייה בחיפוש אחרי שורשיו המשפחתיים. דרכו מצטלבת במקרה עם דרכם של שורטי ופאטי - שני צעירים קנדיים שיצאו לדרך של 1600 קילומטרים למיזם עסקי וחיים חדשים בהונדה סיויק ישנה ומקרטעת שגם מתקלקלת להם. שורטי ופאטי מוצאים מוטל נידח ומתארחים בו, אבל פאטי מרגישה שיש יותר מדי דברים מוזרים במוטל הזה. הוא מבודד מדי, עם אנשים מוזרים מדי, משקרים לה על דברים בסיסיים ואין שום דרך לצאת. בהדרגה היא מבינה שהם נלכדו בסוג של כלא, וכל מה שמטריד אותה היא מה המטרה.

בניגוד לציניות העוקצנית שלי בספרים אחרים של ריצ'ר כאן מדובר בספר מתח טוב. שתי עלילות מתחברות, יש מתח, יש אקשן, והפעילות של ריצ'ר עצמו רלוונטית ומשנה את התוצאה, בלי לייצר המצאות כמו התחמקות ממרתף שיש בו פיצוץ גרעיני או ניצחון של אדם אחד על שתי מאפיות קשוחות. ספר שנותן את המענה למי שאוהב דברים מהסוג הזה.

ונגמר, עד הספר הבא.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על זמן עבר - ג'ק ריצ'ר #23