ז'וסטין נייז' בת העשרים ואחת חיה עם אחיה ז'ול אצל סבה וסבתה בכפר מיאי, שהוא כזה כפר קטן, שאם באמת רוצים למצוא אותו על המפה כדאי להצטייד בזכוכית מגדלת. ואם כבר לדייק - ז'ול הוא לא באמת אחיה הקטן. הוא בן דוד שלה. כשהיו קטנים נהרגו הוריהם בתאונת דרכים, ומאז הם גדלים אצל ממה ופפה שדואגים לכל מחסורם, אבל חוסכים מהם שני דברים: חיבוקים, ומידע בקשר לתאונה בה נהרגו הוריהם. בכל פעם שמנסים לדלות מידע מ-ממה היא נוהמת משהו לא ברור ומחליפה נושא במהירות.
ז'וסטין עובדת בבית אבות ככוח עזר. היא אוהבת את חברת הקשישים, לשבת איתם, לארח להם לחברה, לשמוע את סיפור חייהם, וגם לכתוב את הסיפורים. היא קונה מחברת בחנות של פרוסט הזקן ומעלה על הכתב את הסיפור של הדיירת מחדר מספר 19. אלן.
אלן היא ליידי אמיתית, וכמו סירה המתנדנדת על גלי הים, ככה היא שטה בדמדומים שבין ערות לזיכרון. יש לאלן סיפור חיים סוער ומרתק, וז'וסטין מעלה את הסיפור על הכתב תוך כדי שהקורא נחשף לסיפור חייה, סיפור שהולך עשרות שנים אחורה.
ובין לבין מנסה ז'וסטין להתחקות אחר נסיבות התאונה של הוריה והוריו של ז'ול, להבין מה באמת היה שם.
על פניו יש פה את כל מה שצריך, אך משהו התפקשש בדרך.
קראתי לא מזמן את ספרה השני של הסופרת- להחליף את המים של הפרחים - ( והראשון שתורגם אצלנו) והוא היה וואו. אבל ממש. עכשיו, אני יודעת שצריך להתייחס לכל ספר בפני עצמו, ולא נכון להשוות בין השניים. ובכל זאת.. באתי עם רמת ציפייה גבוהה, והרגשתי כל הזמן כאילו אני מחזיקה גוש גבינת אמנטל. זו המחוררת.
הכתיבה שלה נהדרת. גם פה, וגם בלהחליף את המים. אבל אני חיפשתי את הקסם שהסופרת פיזרה ממנו בשפע בספר הקודם, ופה הוא נכח במשורה. העלילה לא היתה מהודקת מספיק לטעמי, שתי דמויות מאוד מרכזיות בסיפור היו לא אמינות. ונכון, זה סיפור, וזה לגמרי בידיון, ובכל זאת - אמינות בסיסית צריך? לדעתי צריך.
כן היה אפשר להבחין בחתימת ידה של הסופרת. האהבה למוזיקה, אזכור השירים והזמרים הפזורים לכל אורך הסיפור, היכולת לכתוב כל כך יפה על נושאים שוברי לב. והיא באמת כותבת יפה.
אז,
כדאי לקרוא את הספר הזה מבלי להשוות לספרה הקודם, ואני אחכה בסבלנות לספרה השלישי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
