ביקורת ספרותית על שנת היובל מאת ענת לוי

---

לפני הרבה יותר מדי זמן - אחרי הצבא, ולפני שיתחילו החיים מילצרתי. ואהבתי את העבודה הזו. החיכוך עם אנשים, עם כל מיני אנשים, בשבילי- לאדם החולמני שאני, כל אותם מפגשים היו כר נרחב לעולמות וסיפורים שטוויתי סביבם.

הם היו זוג מאוד מחובר. אז הם היו בשנות החמישים לחייהם. הם היו באים פעם בכמה זמן, היא תמיד הזמינה יין לבן. נראה שהיתה מתענגת על כל טיפה ממנו. ראו עליה שהיא יודעת ליהנות מדברים, ובכלל ליהנות מהרגע. היתה בה תאווה לדברים, ובמיוחד לזה שהיה לידה. החיבור ביניהם היה מדהים. הם דיברו ביניהם במעט מילים, אבל התקשורת שם היתה 100%. במבט רומזני שרק הם ידעו את משמעותו, הטיית כתף, הסטת שיער. פעם קראתי באיזה ספר שמגע הוא גם שפה. הו הו..!! ועוד איך! והזוג הזה - שהמיניות והתשוקה אפפה אותם דיברו את השפה הזו בכל רגע ורגע. אני אוהבת לראות ולזהות תשוקה. תשוקה זה משהו חזק ואמיתי, וטהור. אי אפשר לזייף תשוקה. והיא מרתקת יותר כשהיא קיימת בגיל בוגר יותר. בגיל צעיר כשהכל מתוח וזקוף זה לא הכי חוכמה. בגיל יותר בשל התשוקה מקבלת עוד כמה רבדים שמגיעים רק עם קילומטרז' מסויים, ודרך שצריך לעשות.


שנים שלא חשבתי עליהם, על הזוג הזה. ומדהים איך פתאום ספר שאתה לוקח ליד מעלה ומעורר זכרונות ממעמקי בויידעם הזכרונות.
על כריכת הספר כתוב: רומן חושני ונועז. אכן כן. אני אוהבת לקרוא סיפורים חושניים. הצרה שלא נתקלתי בהרבה שהיו טובים. יש משפט קלישאתי וכל כך נכון: כשכותבים טוב, אפשר לכתוב על כל דבר.

הסכנה בכתיבה אירוטית זה המינון. צריך לדעת לא לעבור את הגבול בין כתיבה חושנית כזו שהיא טובה, לבין כתיבה שהופכת למשהו זול.
בשנת היובל מספרת ענת לוי על פגישה מקרית בסנטרל פארק, ניו יורק, של יעל ויובל. הם היו זוג לפני שלושים שנה שנפרדו בנסיבות לא ברורות, ונדמה כי הקצוות נשארו פתוחים. לשניהם. הפגישה המחודשת מעוררת הרבה דברים מחדש. היום שניהם בעשור החמישי לחייהם, בוגרים, עברו דבר או שניים בחייהם. יעל אלמנה, יובל נשוי, והתשוקה----- היא עדיין שם. ביניהם.

יהיה? מה יהיה? אפשר להמשיך מהנקודה בה הכל נקטע?

אהבתי את הסיפור, אוהבת מאוד את הכתיבה של ענת לוי, אהבתי את הסוף הלא ברור, ממש כמו החיים. אף פעם לא יודעים אם כן או לא, סימן השאלה תמיד שם.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על שנת היובל