בדרך כלל אני אוהבת את נובמבר. זה החודש שבו אני חוגגת את יום ההולדת שלי. את נובמבר אני אוהבת יותר בניו יורק. הסתיו בארץ אפור ובניו יורק הוא מרהיב. מרחיב את הלב. כשאני יוצאת בכל בוקר לרוץ בסנטרל פארק, כמעט אף פעם לא גשום. לרוב האוויר צלול וצבעי השלכת מקשטים אותו, כדי שגם הוא יוכל להשתתף בהכנות של העיר הרוחשת לקראת חגיגות סוף השנה האזרחית. אז כבר יישרו העלים והפארק ייצבע בלבן ואת נשורת העצים באדום, כתום וצהוב יחליפו שלדי עצים עירומים וקור מקפיא.
מה לי ולריצה?
אני שואלת את עצמי כמעט בכל בוקר כשאני משחילה את גופי אל בגדי הספורט ויוצאת אל מרחבי הפארק.
התחלתי לרוץ אחרי שאמיר מת.
אני יודעת שזה נשמע מופרך. הוא הרי מת באמצע ריצה בפארק. חטף דום לב ועד שהגיע האמבולנס כבר לא היה מה לעשות.
שנים הוא ניסה לגרור אותי לרוץ איתו. חשב שאולי זו תהיה הפעילות שנסכים לעשות יחד. אבל אני התנגדתי. אמרתי לו שזה לא בשבילי, שאני לא רוצה לקצר את השרירים ולפגוע בגמישות ושהגוף שלנו לא נועד לריצות. שזה לא בטבע שלנו.
נו, אז אמרתי. והוא מת. ואני צדקתי.
הניסיון הראשון לגרום לי לרוץ הגיע בשלהי השבעה. יואב, חבר של אמיר שעבד איתו בבית־החולים וגם נהג לרוץ איתו בסופי שבוע, העלה את הרעיון. הוא הקפיד להגיע לשבעה מדי יום, מצויד בקופסת עוגיות מהקונדיטוריה, שהייתה במרכז המסחרי שלצד בית־החולים. הוא אפילו טרח להחליף את המראה המרושל וחסר הטעם שאפיין אותו בבגדים שהושקעה בהם תשומת לב והציע שאחרי שאתאושש אבוא לרוץ איתו, כי הוא צריך את התמיכה שלי. אמר שהוא לא יודע איך יוכל להתמודד עם החלל שייווצר לו בריצות הארוכות שנהג לחלוק עם אמיר.
זה היה די שקוף. בשיטת ה"בוא תעזור לי" משתמשות גננות להפעלת זאטוטים וגם עליהם זה לא תמיד עובד. אבל הוא לא הרים ידיים. אחרי שהבין שהניסיון לגייס אותי לריצה משותפת כדי להקל על חסרונו של אמיר לא מצליח, הוא התחיל לטרחן בהסברים, שלא היה לי כוח לשמוע, שריצה זה תהליך טיפולי ושהוא מאמין שאם אתחיל לרוץ זה יעזור לי להתמודד עם המצב.
אבל גם שינוי הטקטיקה לא גרם לי לשנות את עמדתי. אף על פי שהייתי במצב של ורטיגו מוחלט שערפל את עיניי מלראות את העולם באופן ממוקד, היה לי ברור שיואב לא מתכוון לעצור בריצה ושיש לו תוכניות נוספות לגביי, במיוחד כשרק חודשים ספורים קודם לכן הוא התגרש מאשתו, אחרי שגילתה שאת לילות התורנות הארוכים הוא ניצל לא רק כדי להציל חיים או להקל את מכאובי החולים.
הסברתי לו שאני עוד צריכה לעכל ושזה נורא טרי, ותיבלתי בעוד קלישאות רק כדי לנפנף אותו. אבל אני חושבת שבעיקר לא רציתי שמישהו יגיד, שזאתי, עוד לא התקררה הגופה של בעלה והיא כבר "עושה ספורט" עם גברים אחרים.
זו הייתה תקופה שהשאלה מה חושבים עליי העסיקה אותי. לא רציתי שירחמו עליי, ועם זאת ייחלתי לכך, כי לא ידעתי איך לרחם על עצמי. לפעמים נהניתי לתפוס אנשים מתלחשים מאחורי גבי. מספסרים בטרגדיה שלי כנושא שיחה פיקנטי. נאלצתי להודות שגם אני עשיתי כך לפני שנפלה עליי האלמנות. בוחשת באסונם של אחרים כדי לצבוע את חיי בצבעים ורודים יותר, ועכשיו גם אסונות של אחרים לא עזרו לי. העדפתי להתבוסס ביגוני ולא נעתרתי לניסיון של יואב למשות אותי מביצת הדכדוך ולגרום לי לרוץ איתו.
הכניסה שלי לעולם הריצה הגיעה בסופו של דבר בזכות נעמה הפסיכולוגית. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהלכתי לטיפול. לא כל כך הבנתי איך שיחות עם אדם זר לחלוטין שלא מכיר אותי אמורות לעזור. אבל נכנעתי ללחץ הקבוצתי שהופעל עליי והעדפתי לקבל את ההמלצות ללכת לטיפול מאשר להצדיק סרבנות מול כל שוחרי טובתי.
הפגישות איתה היו נעימות בסך הכול. היא נראתה לי כבת שישים אבל כזאת שחשוב לה שידעו שהיא גם יפה וגם חכמה. השיער הבלונדיני שלה היה צבוע בקפידה ואף פעם לא תפסתי אותה בלי פן מסודר, שעיצב את שערה במין מסגרת סגלגלה סביב פניה המוארכות. שפתיה היו משוחות בצבע חום כהה ועיניה המאופרות בכבדות שיוו לה מראה מסתורי ותיאטרלי. ניחוח של מבטא אנגלוסקסי השתרבב לדיבורה והיא השתמשה בביטויים באנגלית לא מעט. היו לה משקפיים בעלי מסגרת עץ חומה שהיא הרכיבה והסירה באופן שלא אפשר לי להבין מה בעיית הראייה שלה.
הקליניקה שלה הייתה בקומת הכניסה של בנין באוהאוס תל אביבי ששומר להפליא. דלת עץ חומה כבדה, שבתוכה שולבו רצועות זכוכית מלבניות, הובילה למבואה בעלת תקרות גבוהות שממנה יצאה דלת צנועה, שנפתחה לחדר רחב ידיים ומואר, שחלונות גדולים השקיפו ממנו אל השדרה עם עצי הפיקוס גדולי המידות.
החדר היה מעוצב כמו שהנחתי שנוהגים לעצב חדרים כאלה, באופן שנועד להשרות נינוחות. שתי כורסאות בצבעי חרדל שהשתלבו היטב עם השטיח הפרסי שכיסה את הרצפה, כורסה נוספת מעור בצבע חום עמוק, שהשונות שלה הבהירה איפה כל אחד אמור לשבת, ותמונה של פינה באוש על הקיר.
בהתחלה לא הבנתי מה כללי המשחק ואיך זה עובד. היא שתקה וגם אני. קצת קלקלתי לה את התרגיל הזה, שהבנתי שהם עושים כדי לגרום למטופל לתנות את צרותיו. חשבתי לעצמי שבטח די משעמם לה ושסביר להניח שבזמן שהיא שותקת כדי שאני אדבר, היא מארגנת בראשה את רשימת המצרכים שהיא צריכה לקנות לארוחה המשפחתית בסוף השבוע. אבל אחרי כמה מפגשים דלילי מילים, היא העלתה את רעיון הריצה וטענה שספורט מחזק את הנפש.
חשבתי שהיא צוחקת עליי. כרקדנית לשעבר, פעילות גופנית הייתה דבר ברור מאליו. הקפדתי על צעידות יומיות בחוף הים ותרגלתי פילאטיס ויוגה, ונוסף על כך השתתפתי בשיעורי ריקוד כדי לשמר משהו מעצמי. אבל נעמה לא התרשמה ואמרה שאנחנו צריכות לחשוב על שינוי.
את ההצעה הראשונה, טניס, פסלתי מייד. אני, שכל חיי הקפדתי לשמור על הסימטריה של הגוף ושינקתי בכל שנות הריקוד הארוכות את המסר שהגוף הוא מקדש שלטובתו יש להקריב קורבנות, לא הייתי מוכנה לעסוק בספורט שמפעיל צד אחד יותר מהשני ומפר את האיזון. היא הביטה בי במבט מלא עומק והנהנה בסבלנות, ואז הציעה שאצטרף למשחק קבוצתי כלשהו.
זה היה רעיון שהייתי מוכנה לנסות ואפילו הצטרפתי לשני מפגשים של קבוצת כדורשת הנשים של רמת אביב, אבל הקבוצתיות הזו העיקה עליי. חבורת הבנות, המקסימות כנראה, צבאה עליי באישית לוחצת וגרמה לי להזדרז ולפרוש ולהסביר לנעמה שזה לא מתאים. כבר במפגש הראשון נדבקה אליי רחלי, שניסתה לקבוע איתי לקפה והציעה שניפגש אחרי האימון. היא לא מצאה חן בעיניי. גוצה עבת בשר בעלת קול רועם ושיער קצוץ. לא יכולתי לסבול את המנהג שלה לגעת בי בכל הזדמנות. היא הייתה מדברת איתי ומניחה את ידה על הירך שלי או על זרועי, וזה הגעיל אותי. ניסיתי לחמוק מההזמנות שלה בכל מיני תירוצים. לא הבנתי למה היא חושבת שזה שבעלי נפטר יגרום לי לעבור צד ולחשוק בנשים.
ניסיתי לרמוז בעדינות שאני לא בעניין, אבל אחרי שהיא התחילה להציף אותי בהודעות בסלולרי ולעקוב אחריי בחדר ההלבשה ולהסתכל על גופי במקלחת המשותפת במבטים עוגבניים, הבנתי שאני חייבת לברוח.
ואז העלתה נעמה את רעיון הריצה. היא הסירה את משקפיה, מיקדה בי את מבטה ואמרה ברצינות רבה איזה משפט שנראה לי מתאים יותר לכל מיני מנטורים רוחניים של כושר ובריאות, "Running is a journey, not a destination".
אני לא מבינה כלום בפסיכולוגיה. זה נראה לי ממבו ג'מבו של אנשים שמתהדרים במקצוע שאף אחד לא יודע מהו בעצם. כמו כת סודית. הם מדברים בשפה שרק הם מבינים ואנחנו, פשוטי העם, צריכים להאמין להם שהם יודעים מה הם עושים. אבל גם בלי להבין בפסיכולוגיה, היה לי ברור שהרעיון הזה של הריצה הוא לשלוח אותי להתמודד עם הטראומה פנים אל פנים. להחזיר אותי לנקודת המפתח שבה הכול התערער ומשם להתחיל לבנות את עצמי מחדש.
נעמה טענה בלהט שזה בכלל לא העניין.
"יעלי, אנשים רוצים שמשהו ישנה להם את החיים בלי להתאמץ. זה לא קורה מעצמו. כדי לעשות שינוי צריך להתאמץ, וזה מה שריצה מכריחה אותך לעשות. את תתחילי לרוץ וזה יגרום לך להרגיש מסוגלות ושליטה. זה יהיה מקום של מפלט. תוכלי להיות עם עצמך, לעבד דברים, להתנתק מהרעש שמסביב. זה יעשה לך טוב."
אז התחלתי לרוץ.
גם נעמה חשבה שהכי נכון יהיה שאצטרף לקבוצת ריצה ושפעילות עם אנשים אחרים תגרום לי לצאת מהמחילה שנכנסתי אליה. אבל אחרי ששמעתי שקבוצות הריצה של היום תפסו את התפקיד של ריקודי העם של פעם, ושבעצם כמעט כולם שם בשביל לחפש פרטנרים לסקס, החלטתי שזה לא בשבילי.
לכן החלטתי לרוץ לבד. בהתחלה היה לי נורא משעמם, אבל כשחזרתי לנעמה והסברתי לה שאני מתכוונת לפרוש גם מהריצה, היא אמרה לי:
"את לא פורשת. ההתחלה קשה ואת לא נהנית, אבל יש לי רעיון למשחק שישנה לך את כל העניין של הריצה. בכל יום שאת רצה את עוקבת אחרי רץ אחד, גבר או אישה, ומנסה לנחש מה הוא עושה בחיים. אבל לא סתם. תנסי לראות אם יש משהו במה שהוא לובש, בתספורת, באביזרים או בהתנהגות, שיכול לתת לך רמז."
ומאז אני משחקת את המשחק הזה. משחק הניחושים.
אני רצה עם אוזניות, מקשיבה למוזיקה, בדרך כלל כזו שגם אפשר לרקוד איתה, ומסתכלת על מי שחולף על פניי. הרגליים טופפות על השבילים בקצב קבוע ואני מתבוננת בעוברים ושבים. מנסה לתפוס את אישיותם בשבריר השנייה שבו אעבור על פניהם, כמו משחק זיכרון כזה, שבעיקר מכניס המון מחשבות לראשי, אבל מחלץ ממנו את אלה שמתרוצצות בו כל הזמן ומטרידות אותי. מחשבות שבגללן אני קמה בבוקר עם מועקה תמידית, שהניסיונות להניס אותה למקומות אחרים מצליחים לרגעים בלבד.
רגל עוקבת אחר רגל, הן נוגעות לרגע ומרחפות כדי להתקדם, לא ברור לאן, ואני מתמסרת למוזיקה ולקצב ובוחנת את כל מי שעיניי פוגשות. מצלמת אותם בהבזק העין וקולטת בדרך כלל את קווי המתאר בלבד. גובה, צבע, מוצא ולרוב את הבגדים שהם לובשים.
אני מעדיפה את אלה שמתהדרים בבגדים מקצועיים ומאובזרים. אף פעם לא הבנתי את אלה שרצים בטי שרט הישנה והבלויה ובמכנסי הטרנינג המהוהים. קשה לי להבין אנשים שמתאמצים לצאת לרוץ, אבל לא טורחים להחליף את הפיג'מה.
הרצים שמתקשטים בבגדים זרחניים וצבעוניים ומשדרים סגנון ייחודי חביבים עליי במיוחד. אני מעדיפה את קשת הצבעים המשמחת. יש לי תחושה שמי שמעדיף בגדים אפורים או שחורים הוא בוודאי משמים ויבשושי.
אני משתדלת לבחון את מותגי הריצה השונים ולבדוק אם גם בגדים שלובשים אחרים הם כאלה שהייתי חומדת לעצמי. אני יודעת לזהות אילו חברות יודעות לייצר בגדים שמסתירים את קפלי השומן ומכניסים סדר ומשמעת גם בגוף הרופס, ואילו חברות מתאימות רק לכאלה שגופם כבר עוצב וחוטב למשעי וכל מה שנותר הוא להתנאות בו כלפי העולם.
אני יודעת לנחש מי מקפיד על תזונה נכונה ומי מכפר באמצעות הריצה על חיי נהנתנות ומשתמש בה כדי להשיל מעצמו את עודפי הנאות החיים. אבל הדבר שאני הכי אוהבת לעשות הוא למדוד את איכות הריצה של מי שחולפים על פניי. אני נורא מקנאה באלה שרצים מהר. בדרך כלל יש להם גוף דקיק ומהודק, שכל איבריו מסודרים היטב ונראה שהריצה באה להם בקלות ובנועם. אני, לעומת זאת, אף על פי שאני רצה כבר תקופה די ארוכה, לא מצליחה לגרום לגופי להתרגל לקצב המהיר, והוא מאותת לי שהתאוצה שאני כופה עליו לא מתאימה לו.
בתוך בליל הרצים שאני פוגשת אני מצליחה לאתר את אלה שעבורם הריצה היא סוג של דת שהם מקיימים באדיקות ובהקפדה, ולעומתם את אלה שהיו שמחים להשתמט מהמטלה הזו, כמוני.
מאז שהגעתי לניו יורק לפני שלושה חודשים הרחבתי את משחק הניחושים, כי מיקומו המרכזי של הסנטרל פארק גרם לכך שבנוסף לספורטאים ברמות שונות, אפשר היה לפגוש בין שביליו גם את אנשי החליפות עם דליי הקפה והטלפון הסלולרי. בריצות הבוקר פגשתי גם לא מעט אנשים שעברו בפארק עם ילדיהם בדרך לגן או לבית הספר והזכירו לי את התקופה שגרנו כאן כולנו, לפני הרבה שנים. את הימים שבהם עברתי עם נועה ותמרי שלי בפארק בדרך לבית הספר ואספנו עלים כדי להכין מהם אחר הצוהריים עבודות יצירה בדירה רחבת הידיים שהאוניברסיטה שכרה עבורנו באפר וסט סייד.
גם בעלי הכלבים מושכים את תשומת ליבי. לרוב הם מרוכזים בנקודות מסוימות שם יכולים הכלבים להתרוצץ בחופשיות. אפשר ללמוד הרבה על אנשים מהכלבים שהם בוחרים לגדל ותמיד חשבתי שהכלב הוא בבואה של בעליו. אלה שמסתובבים עם כלב לברדור לבן בעל פנים נפולים שובים את ליבי מייד. הם מפעילים את כפתור הגעגועים שלי לרקסי, שהשארתי בארץ למשמרת. שאולי אם היה כאן איתי הייתי פחות בודדה.
אני מנסה לבדוק אם אצליח לזהות את הבודדים בתוך שטף העוברים והשבים. האם יש סימן היכר לבדידות? אולי השפתיים הקפוצות כמו אלה שנהיו לי? אולי העצב בעיניים? אולי המרירות שמקדירה את הפנים באופן ששום מסכה לא מצליחה להסתיר?
אני מנסה לנחש מי מבין הגברים בפארק משדר סימני בדידות ולזהות את אלה שיכולים להיות מועמדים לשחרר אותי מזו שלי. הפנטזיה הבסיסית היא הרצים הצעירים, מפוסלי השרירים וכהי העור, שהניוון וההתברגנות עוד לא קלקלו להם את מה שהטבע נתן, אם כי ברור לי שאינני אופציה רלוונטית עבורם. לכן אני מסמנת בראשי רק גברים בגילי שאפשר להבחין אצלם באותות הבדידות, אבל הם גם חייבים לעמוד במבחן נוסף, וזה להיראות כמו שאני אוהבת.
הם צריכים להיות גבוהים. לא בגובה של עמודי חשמל או של שחקני כדורסל, אבל בגובה מרשים שמתנשא מעליי. אני אוהבת אותם כהים. עור שחום בצבע קפה עמוק. הבלונדינים עם העיניים הכחולות והעור השקוף לא עושים לי את זה. אני אוהבת אותם רזים אבל רחבים. זה אולי נשמע תיאור שיש בו סתירה פנימית, אבל גיליתי שמסתובבים במחוזותינו גברים כאלה, שגופם הוא דק ובה בעת גם רחב ומוצק.
אבל במיוחד חשוב לי לבדוק שמדובר בגבר שמהאופן שבו הוא רץ אפשר לדעת שהוא יודע לרקוד, כזה שאיבריו זזים בתנועה שיש בה גם הרמוניה וגם מקצב פנימי, שרואים שהוא מתחבר למוזיקה שבאוזניות ומניע את הגוף כולו לפיה.
אני מסמנת גברים שנראים טוב בעיניי. שנראים לי מעניינים. שנראה כאילו הם עומדים ברשימת הדרישות האינסופית שלי. כשאני מוצאת אחד כזה, יש לי תחושה שאני מתקדמת באופן מסוים ואולי עולה על הפסים שיוציאו אותי מהמצב שבו הייתי ערב הגעתי לניו יורק, של הימנעות מוחלטת מחשיבה על גברים.
כי מאז שאמיר נפטר, עצם הרעיון שאצטרך לבלות עם גבר מטיל עליי מורא. אני מרגישה כמו מי שעברה תאונה קשה ולא מוכנה לחזור לנהוג ואפילו לא מסכימה שיתקנו לה את הרכב. גם עכשיו, כשערכתי רשימה של דרישות וניסיתי לבדוק אם הגברים בפארק מתאימים לי, זה נשאר ברמת המשחק בלבד. כי על אף שאני מבינה שזה משהו שיכול להכניס שינוי גדול וטוב לחיי, אני לא מוכנה להסתכן כדי שהוא יקרה.
גם כשחולף על פניי מישהו שאני רואה שבוחן אותי במבט מתעניין ולעיתים אף מלקק את שפתיו ברמז שלא צריך יותר ממנו ואני אומרת לעצמי שהוא חמוד ומדליק, אני מייד מחליטה ביני לביני שהוא בטח נוחר בלילה, או שהוא מאהב נוראי, או שהוא אוכל במצמוצי שפתיים שאני שונאת, או שותה קפה ברעש ויש לו אימא מזעזעת שלא אסתדר איתה.
כי בינינו, כבר שנתיים וחצי מאז שאמיר מת אני מוצאת כל תירוץ אפשרי למה גברים אחרים לא מתאימים לי. ובעצם, הוא בכלל התאים לי?
אם להודות על האמת, משהו שם מת עוד לפני שהוא מת.
זה נכון שלעד הוא יהיה האיש שהציל את חיי, כשנשלח כרופא להטיס אותי לארץ וזיהה את הנגיף הנדיר שתקף אותי בטיול שעשיתי בהודו, עם יובל, החבר הראשון שלי. הוא גם תמך בי בתקופה הקשה שעברתי כשהתברר לי שיובל עזב אותי. הוא היה זה שעזר לי להתמודד עם ההבנה שאצטרך לוותר על הריקוד בגלל המצב הרפואי שלי, ואני יודעת ואדע תמיד שהוא אהב אותי בכל ליבו.
חיינו בהרמוניה ובשותפות. הוא טיפל בי ודאג שיהיה לי נוח וטוב. מבחינתו הייתי זו שתמיד צריך להציל. משהו שם בדרך חזרה מהודו קיבע את התפקיד שלו בחיי לעד, כמי שצריך לחלץ אותי ממצוקות. הוא היה מתקשר כמה פעמים ביום רק לוודא שהכול בסדר איתי. מגיע הביתה עם זר פרחים ריחני בכל סוף שבוע, שאליו דאג לצרף פתק שהתחיל בדרך כלל במילים "אהובה שלי" ולפעמים גם ב"אהובתי היפה בעולם". הוא הצליח בכל פעם למצוא מילים חדשות כדי להסביר מה טוב בי וכדי לתאר כמה אני משמחת אותו. לא הייתה פעם אחת שנסע בלעדיי לחו"ל ולא טרח לרכוש עבורי מתנה שהושקעה בה תשומת לב רבה. הוא אהב לקנות לי בגדים. הסביר שהוא נהנה להסתובב במחלקות האופנה הנשית בבתי הכולבו הגדולים ומהערצתן של המוכרות על כך שהוא מחפש בגדים לאשתו. הבגדים שקנה היו לרוב מפוארים ורשמיים מדי לטעמי, אבל תמיד שידרתי שמחה גדולה והחמאתי לו על טעמו הטוב. העדפתי את הפעמים שהיה חוזר עם תכשיטים, צעיפים או ספרי אומנות מחנויות מוזיאון, שבדרך כלל מצאו חן בעיניי יותר.
אני יודעת שהוא היה גאה בי. גם אני בו. אבל מעולם לא הייתה בינינו תשוקה גדולה. ידידות וחברות כן. היינו שותפים והייתה בינינו אהבה. אבל אש לא. ועכשיו, אף על פי ששום דבר בעולם כבר לא כובל אותי, אני עדיין בקיפאון. מפחדת להכניס לחיי תשוקה וריגוש. עכשיו אני מבינה שהחיים שלי עם אמיר כיבו את הלהבה שבערה בי פעם והשאירו אותי רק עם החרדה ששוב יינטשו אותי, כי שני הגברים היחידים שהיו בחיי עשו זאת.
ברור לי שאני צריכה להעז. כולם אומרים לי שאי אפשר להישאר במקום הזה של הבדידות. שמגיע לי להיות נאהבת וליהנות מהתחלה חדשה. אבל עוד לא הצלחתי לברר עם עצמי למה אני זקוקה עכשיו ולהבין מה אני צריכה כדי שיהיה לי טוב.
קיוויתי שיום הולדת החמישים שאני אמורה לחגוג בעוד כמה ימים יהיה נקודת ציון, שאקבל כמתנה לכבודו מצפן ומפה. הצורך במציאת התוואי המתאים לחיי מטרטר בי כמו רעש מקדחה טורדני, אבל המשחק הזה, שאני משחקת בראשי במהלך הריצה היומית, ועצם העובדה שאני מצליחה לאתר גברים שמגרים את חושיי ברחבי הפארק נותנים לי תחושה שאולי אני בדרך הנכונה.
"יעלי, מה את עושה כאן?" אחד מצמד הרצים שעבר מולי הפתיע אותי בעברית. הוא חבש כובע צמר אפור סרוג, נעל נעלי ריצה זרחניות ולבש חולצה ירוקה בוהקת ומכנסי טייץ קצרים. הוא עצר את מרוצתו כמו בחריקת בלמים, והחזיר אותי באחת למציאות.
"רצה," עניתי באופן טיפשי שיום שלם אתבייש בו נואשות, תוך שאני מנסה לעכל את העובדה שמי שעומד מולי הוא יובל.
כששלפתי את האוזניות מאוזניי שמעתי אותו אומר בחיוך:
"את זה הבנתי. אבל מה את עושה כאן, בניו יורק? חופש? עבודה?"
"קצת משניהם," עניתי תוך שאני מנסה להסדיר את הנשימה המואצת, שלא הייתה קשורה בכלל למאמץ הריצה, ולהוריד דופק. נבהלתי בעיקר מזה שבדיוק לפני רגע העליתי אותו במחשבתי, אחרי שלא התראינו בערך שלושים שנה, והנה הוא כאן.
"המון מידע אפשר לקבל ממך," אמר וחייך, תוך שהוא מסיר את כובע הצמר, מה שאפשר לי לבחון טוב יותר את השיער, שהיה קצוץ בצידי הראש אך מוארך יותר בחלק העליון ונמשך מעט לאחור, ואת פניו שכמעט לא השתנו, חוץ מכמה קמטים שבכל זאת נחרטו בהם ורק העמיקו את יופיו בעיניי.
"אני כאן בשבוע הקרוב," אמר. "אולי נקבע לקפה?" המבט המחויך שלו ננעץ בעיניי, ולא הרפה, כמו שהיה עושה תמיד כדי להכריח אותי לתת לו תשובה.
"טוב," פלטתי, עדיין הלומה, מנסה לצלם בראשי כמה שיותר פרטים ממנו, בלי שיבחין שאני עושה זאת.
"אני שם לב שיש כאן התלהבות מטורפת אבל אני לא מתכוון לוותר. טלפון אפשר לקבל ממך?" שאל בציניות והמשיך לנעוץ בי את העיניים החומות הזורחות עם החיוך השובבי, ואז סקר אותי מלמעלה למטה, ושוב למעלה, ושוב נעל את מבטו בעיניי. הוא נראה די מרוצה. אני נרעדתי מבפנים. הכול גאה בי.
"כן," השבתי, מבלי שהצלחתי להוציא מפי יותר מהברה אחת.
הוא נגע בי בעדינות בשולי אצבעותיו במגע מפרפר שרפרף על עורי החשוף והסיט אותי מהשביל, כדי שלא נפריע לרצים, שלף מרצועת היד את הסלולרי שלו והקליד את השם "יעל סלומון".
"דולב," תיקנתי אותו.
"בשבילי נשארת סלומון," אמר בחיוך נבוך ומחה את הזיעה מהמצח כשנתתי לו את המספר.
"אתקשר מאוחר יותר ונקבע מפגש. תעני לי. טוב? אני חושב עלייך המון בזמן האחרון." את היד שעזבה את מצחו העביר שוב על זרועי החשופה בנגיעונת קלה, והגוף שלי התכווץ, הצטמרר והתגעגע בו זמנית.
"או־קיי," אמרתי במהירות והתחלתי לרוץ.
ניסיתי לפרוץ בריצה מרשימה כדי שיחשוב שאני בכושר. קיוויתי שגופיית הריצה התכולה שחושפת את השכמות ואת עצמות הבריח הבולטות ומכנסי הריצה השחורים והצמודים עם שלושה פסים זוהרים שמסמנים את מתאר רגליי הארוכות, מחמיאים לי. רציתי שיתלהב מאיך שאני נראית. כאילו הגעתי לפגישת מחזור כדי להראות לכל מי שלא פגש בי שנים ארוכות שאני, בניגוד לכל יתר האנשים, לא הזדקנתי.
לא הצלחתי למלא את ריאותיי באוויר כראוי. על אדי הנשימה האחרונים גררתי את עצמי בריצה בבלבול מוחלט. נמנעתי במכוון מלהסב את ראשי לאחור, כדי לא להיתקל במקרה במבט שגם הוא הוסב אחורה. קיוויתי שהוא המשיך לכיוון הנגדי ושנפתח בינינו מרחק בטוח, ועצרתי להתיישב על הספסל הראשון שמצאתי.
חשבתי מייד מה הייתי צריכה לומר ומה לא אמרתי ואיך הייתי צריכה להרשים אותו יותר ולא לענות תשובות טיפשיות. בראשי התרוצצה שיחה אלטרנטיבית שנונה ומעניינת בהרבה מזו שניהלתי, שאילו הייתה מתקיימת הייתה יכולה לשווק לו את יתרונותיי, שלא הייתי בטוחה שאני יודעת מה הם. הרכנתי את ראשי בין הרגליים, מכסה את פניי באצבעותיי ונשמתי נשימות עמוקות, כמו שמלמדים לעשות בלידה. הייתי נבוכה מהתגובה שלי, מהרעד שהתנחל בכל איבריי, מהעובדה שתמונת פניו נחקקה בי כמו שומר מסך שלא הצלחתי להחליף.
מה קרה? תרגיעי. דיברתי אל עצמי, מנסה להשקיט את הסערה שתקפה אותי.
אבל אז, כשאני טומנת את הראש בכפות ידיי, בניסיון להסוות מן העולם את הטלטלה, הכתה אותי ההבנה שיובל קידר הוא בעצם מודל היופי הגברי שלי ושרשימת הדרישות האינסופית שבניתי, היא בעצם בצלמו ובדמותו ושגם בגיל חמישים ושתיים הוא בדיוק מה שאני מחפשת בכל הרצים שנקרים על דרכי.
כוס אמק.
איך יכול להיות ששלושים שנה לא קלקלו אותו? שלמראהו אני מאבדת את היכולת לנשום אבל בה בעת הוא גם מפיח בי רוח חיים?
ברגעים הקצרים שראיתי אותו, למדתי שהוא רץ בדיוק כמו שאני אוהבת, משייט בריחוף מעל שביל האספלט בתנועות אלגנטיות, כאילו הריצה נושאת אותו איתה, מתנייע בקלילות ובמהירות. היה ברור לגמרי שהוא רץ כמו רקדן, עם קצב והרמוניה פנימית. אבל בעניין הזה לא הייתי צריכה לראות את הריצה שלו כדי לדעת שהוא רוקד באופן מופלא.
התקופה הארוכה שבה אני משחקת במשחק הניחושים לימדה אותי שהגוף הרחב והגבוה, המוצק והשרירי עם הבטן השטוחה, שהכול יושב בו בדיוק במקום באופן מעורר תאווה, הוא תוצר של שגרת אימונים שכוללת, חוץ מריצות ארוכות, גם שחייה ואולי גם פילאטיס. זיכרון גופו של פעם, שהיה אומנם שדוף יותר, אבל מוצק ושרירי פחות, צף לנגד עיניי ולא היה לי ספק שהשנים רק היטיבו איתו.
אבל מעל כל תפאורת הגוף המפוארת היו הפנים האלה. גבריים ומחוספסים, שובבים אבל בעלי מבט חכם, שעכשיו עיטרו אותם זקנקן מעוצב ושפם דליל שמסגרו את השפתיים הרחבות. והיו גם העיניים שלו שחייכו באלכסון. חיוך עקום שמיישר את העולם ושאני מעולם לא הצלחתי לעמוד בפניו. שלמרות השנים שחלפו ואף על פי שפצע את ליבי, אני עדיין נמסה כשאני רואה אותו. ישבתי על הספסל ולא ידעתי מה לעשות.
היה נחמד לשחק במשחק הניחושים, שהורחב וכלל גם את האתגר למצוא את הרץ החתיך שאפשר לפנטז על שבירת הבדידות בחברתו, כל עוד האקס המיתולוגי, ששבר לי את הלב, לא פלש לחלקת הריצה הקטנה שיצרתי לעצמי בסנטרל פארק.
אבל עכשיו נגמרו המשחקים, כי נתתי לו את הטלפון שלי.
התרוממתי מהספסל אחרי כמה דקות טובות של ניסיון להתאושש מהמפגש המטלטל והתחלתי לפסוע לדירתי. כשהגעתי לבניין שבו גרתי, במרחק של כמה דקות הליכה משם, גיליתי שהמפגש גרם לי לשכוח את הקוד של דלת הכניסה. מזל שאחרי שלושה ניסיונות כושלים הגיעה אחת השכנות וסייעה לי, כדי שאמצא את עצמי סוף סוף בחוף המבטחים של דירתי.
הוצאתי את המפתח מרוכסן מכנסי הריצה, הצלחתי לתקוע אותו בחריץ המנעול, סובבתי בכוח ונכנסתי פנימה, סוגרת את הדלת אחריי, בתקווה שכאן אף אחד לא יוכל למצוא אותי ואוכל להסתתר מהעולם.
ניגשתי למקרר וחיפשתי משהו לשתות כדי להירגע. כשראיתי ששכחתי לחדש את מלאי המיצים הטבעיים שנהגתי לקנות ב־Whole Food שבכיכר קולומבוס, פתחתי את הפריזר וקיוויתי שהקור שנשב ממנו יקפיא את המחשבות שהתערבלו במוחי. מזגתי כוס מים קרים מהמתקן הכסוף שעמד על השיש ומייד אחר כך עוד אחת. לא מצאתי דרך להירגע.
פשטתי את הבגדים המיוזעים ופתחתי את זרם המים החמים במקלחת, עד שהגיע לרמת רתיחה קלה. תחת הקילוח הצורב התחלתי לשפשף את גופי נמרצות, לקרצף את התלתלים עד כדי כאב בקרקפת, מנסה להיפטר מזיכרון המפגש, אבל באותו זמן גם מנסה לשחזר כל ניואנס של שיחה, של מבט, של מגע שהיה בו. לא הצלחתי לגרש מראשי את תמונת פניו, אבל בעיקר את האופן שבו הוא הסתכל עליי. למרות כל השנים שחלפו ואף שהמפגש היה קצר, הוא היה מבושם בניחוח של אהבה, כזו שכבר לא זכרתי שקיימת. כמו ריח של בושם ישן שנותר על הגוף ולא יוצא ממנו. היד שלו, שרפרפה על עורי, השאירה אותו כמֵה למגעו. לא הפסקתי לחשוב שמזל שאף אחד לא נמצא איתי כאן ובעצם מזל שאמיר מת.
כלומר זה נורא שאמיר מת. אני מתכוונת שמזל שאמיר מת רק כי אם הייתי פוגשת את יובל כשהסטטוס שלי עוד היה "נשואה" הכול היה אחרת.
מה אחרת? חשבתי לעצמי ולא הייתה לי תשובה.
יצאתי מהמקלחת והתיישבתי על הספה אחרי שעטפתי את עצמי במגבת ורודה עבה ורכה, והספגתי בה את ההשתוקקות ששטפה אותי. מצאתי את עצמי צועדת למגירת המקלחת, מוציאה משם את מכשיר האפיליידי, שאני כנראה האחרונה בעולם שמשתמשת בו, מכניסה אותו לשקע החשמל ומתחילה להוריד שערות מהרגליים, בוהה בשבבי שערותיי מתנסרים מהגוף ומתמסרת לעקצוצי הכאב הקלים, כמו לסם משכך כאבים.
"מה, את סתומה?" אמרתי לעצמי. "ראית את יובל קידר וכבר את מורידה שערות אחרי חודשים שאת נותנת להן לצמוח פרא? ומה הלאה? תלבשי את הסט של הלנז'רי האדום עם התחרה, תפתחי את הרגליים וזהו? הכול נשכח?"
אחרי שסיימתי להוריד את יער העד שצמח על רגליי, משתוממת על ההזנחה שהרשיתי לעצמי לשקוע בה, החלטתי שאם אדבק בשגרה המפגש הזה ייעלם מעצמו. ולכן החלטתי שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא ללכת לספרייה של האוניברסיטה, כפי שתכננתי מלכתחילה, כדי להשלים את המאמר שאני כותבת.
"כותבת" זה לא מדויק. "מנסה לכתוב" יהיה פחות יומרני.
נכנסתי למחיצה שיצרה מעין חדר ארונות מאולתר מאחורי מתחם השינה והוצאתי מהמדף ג'ינס משופשפים וטוניקה לבנה שהמחשוף שלה היה מעוטר ברקמה באדום וכחול. לבשתי אותם באיטיות, נעלתי סניקרס אדומות ואספתי את השיער בקליפס שאגד את רוב התלתלים שלי אף שחלקם בכל זאת התעקשו לגלוש על גבי. לקחתי את התיק הכחול הסרוג עם רצועת העור הקלועה וזרקתי אליו חטיף אנרגיה ואת הטלפון הנייד. שחררתי את האופניים שהיו קשורים בקומת הכניסה של הבניין ורכבתי לאוניברסיטה. זו הייתה רכיבה רצינית מהלופט ברחוב חמישים ושבע בין השדרה השמינית לתשיעית ועד לאוניברסיטה ברחוב מאה ושש עשרה, אבל חשבתי שאולי רכיבה ארוכה, עם מוזיקה שתלווה אותי באוזניות, תכבה את הרעש שהתנחל בראשי מאז המפגש של הבוקר בפארק.
אבל למרות השירים שהתנגנו באוזניות, השיר היחיד שהצלחתי לנגן שוב ושוב בראשי היה "יא מטומטמת, מה נתת לו את הטלפון שלך?".
הוא התנגן הלוך וחזור בראשי, כשמדי פעם מצטרף אליו כקול שני בקאנון גם "יא בן זונה. מה באת לי עכשיו".
רכבתי דרך הפארק בתקווה שתשלובת העלוות והאוויר הצלול והנעים של הסתיו בניו יורק יישרו עליי רוגע. הטבע נרקם אל העיר בתפרים שיצרו תמונה נהדרת ושלווה שלא הצליחה לחדור אל הסערה שבפנים.
התאמצתי לדווש בעלייה של הרחוב שתחם את האוניברסיטה וגבל בפארק של מורנינגסייד הייטס. הלב פעם בחוזקה. הרגליים זזו באיטיות. הפעלתי המון כוח אבל לא הצלחתי לטפס. ירדתי מהאופניים ונכנסתי רגלית דרך שער האבן העצום אל תוך מתחם האוניברסיטה. מבנים ישנים ומרשימים שחזיתותיהם משובצות לבנים קטנות וגדולות, בחלקן בצבעי בורדו או חום אדמה ובחלקן בצבעי לבן אפרפר, השרו נופך של מכובדות מבוססת. רוח של תבונה והיסטוריה של מצוינות אקדמית התנחלו במדשאות שהקיפו את המבנים.
הגעתי בהליכה לבית הספר לאומנות ולמוזיקה, ששדרת העמודים שפיארה את שער הכניסה שלו נראתה כאילו נלקחה ממקדש יווני. המבואה המרהיבה, שכללה גם חלונות ענק מקושטים, חיפתה על הצניעות הגדולה של חלליו הפנימיים של בית הספר, שהיו סגפניים למדיי. נעלתי את האופניים במתקן שניצב ליד דלת האלומיניום הפשוטה והמכוערת של הכניסה, שלא התאימה לכל התפאורה המרשימה של הבניין, ועליתי ישר לספרייה שבקומה השביעית, בתקווה שלא אפגוש מישהו מוכר ואיאלץ לנהל איתו שיחת נימוסין של בוקר.
הוצאתי את הספרים מהלוקר שלי והנחתי אותם על שולחן צדדי שהיה פנוי. הם היו כבדים באופן בלתי נסבל. שלושה ספרים בסך הכול. לא עבי כרס ולא רבי עמודים, אבל כשהרמתי אותם הרגשתי כאילו אני סוחבת סלי קניות של סוף שבוע של חיי הקודמים. כאלה שמקריסים אותך. בהיתי בספרים הסגורים והבנתי שאין טעם אפילו לפתוח אותם. התבוננתי סביבי. הספרייה הייתה ריקה בשעת בוקר מוקדמת זו. רק אני ושתי הספרניות שהחליפו מתכונים לארוחת חג ההודיה. במגדל השן של האקדמיה נהנים מיקיצה טבעית. אין כאן עמל כפיים שמחייב השכמה מוקדמת.
התלבטתי אם לא נכון יהיה לחזור לדירה. אני ממילא יושבת בספרייה חסרת מעש ולא מצליחה לעבוד. מנסה לאסוף את עצמי מהמפגש שגרם לי להרגיש כמו משחק הרכבה שכל חלקיו התפזרו. עדיף במצב הזה לחסות במקום בו לא קיים סיכון שאפגוש מישהו שיראה אותי במצב המביך הזה.
ואז, בדיוק ברגע שבו השאלות מה המקום המתאים להיות בו כעת ואיך אני מתחבאת מן העולם חלפו בראשי, ראיתי את צג הסלולרי שלי, שהיה מונח על השולחן לצד הספרים הסגורים, מהבהב. כהרגלי, העברתי את הטלפון למצב שקט כשנכנסתי לספרייה, אבל למראה הבהובו של הסלולרי וזמזומו החרישי שהרעיד את השולחן נלחצתי, כאילו סירנה של צופרי אזעקה צווחניים קרעה את אוויר הספרייה השקט.
זרקתי את הטלפון לתיק בתקווה שייבלע בין בליל החפצים שמילאו אותו ושאלה יסתירו ממני את הזמזום. מה עושים עכשיו? עונים? מתעלמים? היה ברור שאני לא מסוגלת להזיז את האצבע על המסך ולהשיב לשיחה הזו.
הזמזום המשיך להישמע ממעבה התיק. תחבתי את ידי ושלפתי את הסלולרי. החזקתי בו כאילו היה רימון שנצרתו שוחררה, מביטה מהופנטת בצג המהבהב.
אני לא עונה לו, החלטתי. אני בספרייה ואי אפשר לדבר כאן.
ואז הסלולרי שוב הבהב וזמזם. איזה מזל שהוא לא יכול לראות אותי בעליבותי.
"יעלי, ממה את מפחדת? תעני לי. אני רוצה לפגוש אותך. נראית בהלם היום בפארק, אבל מקסימה כמו פעם. תתקשרי אליי ונקבע מתי ואיפה שנוח לך," ריצדה על המסך ההודעה ממספר לא מזוהה.
ישבתי וקראתי את ההודעה שוב ושוב. מחזיקה את הטלפון ביד ולוחצת שוב ושוב על המסך כדי שיאיר לי את המילים המחממות שניבטו ממנו. "מקסימה כמו פעם".
כל כך רציתי שיחשבו שאני מקסימה כמו פעם. כן, פעם הייתי מקסימה, כנראה. לצערי, אז לא ידעתי את זה. מצער שהערכה עצמית היא כוח שמגיע בדרך כלל מאוחר מדי. כמו המנה במסעדה שלא הוגשה יחד עם כל יתר המנות וכשהיא כבר מגיעה לשולחן היא נאכלת בחוסר תיאבון.
המקסימוּת של פעם היא מוצר שתוקפו פג. שאינו בר שחזור. הדבר האחרון שאני צריכה זה שגם הוא יבין שאני כבר לא מקסימה, שמפלס המקסימות שלי יורד עם השנים.
מה לכתוב לו? הקלדתי ומחקתי שוב ושוב הודעות פוטנציאליות, אבל לא ידעתי מה אני רוצה להגיד.
סתם "אני לא רוצה להיפגש איתך כי אני לעולם לא אסלח לך על מה שעשית לי כשנפרדת ממני"? או אולי ללכת לכיוון של "אני עסוקה" בלי לנבור בהיסטוריה ובלי כאבי לב? ואולי בכל זאת קצת לצאת מהשִבּלול הזה שאני נמצאת בו כבר זמן ממושך, ולהודות שגם הוא נראה מקסים כמו פעם כשפגשתי אותו הבוקר? שהוא הרקיד לי את הלב אחרי שכבר המון זמן הוא נמצא בתרדמת עמוקה? שיש בי דחף חזק לראות אותו שוב ולדעת מה עבר עליו בשנים שלא התראינו? שמהבוקר אני כולי בפרפורים שאני לא מצליחה להשקיט?
אחרי שישבתי כמה דקות עם הטלפון ביד, מטופפת עם האצבעות על המקלדת הודעות ומוחקת אותן, מקלידה ומבטלת, מנסחת מענה שנון ומבינה מייד שהוא לא מתאים, הרמתי את התיק שלי, זרקתי אליו את הסלולרי בעצבנות ועזבתי את הספרייה.
חיפשתי דרך להירגע והרעיון של שיעור יוגה וניתוק של שעה וחצי מהסלולרי נראה לא רע. חשבתי שכדאי שאוכל משהו קטן, כי מרוב התרגשות לא אכלתי כלום אחרי הריצה, אבל הרגשתי שפשוט לא אוכל להכניס לגוף שום דבר, שכל מה שייכנס אליו ייפלט מיידית, כי גם לנשום ולהכניס אוויר אני מצליחה במאמץ ובקושי. ידעתי שהיוגה מאפסת אותי, מכוונת את מיתרי הגוף והנפש שיצאו מאיזון. בימים של שקיעה ודכדוך היוגה מפיחה בי לפעמים אנרגיה חדשה וטובה. שחררתי את האופניים מכבליהם, זרקתי את התיק אל סלסילת הקש, שהייתה מורכבת על הכידון, ורכבתי לחדר הכושר כדי להספיק להחליף בגדים ולהיכנס לשיעור הצוהריים.
התיישבתי על המזרן הדקיק וניסיתי לבצע את התנוחות, בהתאם להנחיות שנתנה לינדה המדריכה. להתרכז בנשימה ולדייק את מנח השרירים. למתוח את הגוף ולטעון אותו בכוחות. הקשבתי להוראות אבל הראש הפליג למחוזות אחרים. התקווה שאצא מהתרגול מזוככת ורגועה כפי שהיה קורה לי לעיתים קרובות – נכזבה.
לינדה העירה לי המון, עד שבאיזשהו שלב ניגשה אליי וניסתה להזיז את גופי הנוקשה לטובת אחת התנוחות, וכשראתה שגופי הגמיש בדרך כלל, שיודע להתקפל בדיוק על פי ההוראות, מאובן לחלוטין, אמרה לי בלחש: "יעל, את לא כאן היום. תנסי להירגע."
"בגלל זה באתי," אמרתי, ודמעות בלתי נשלטות פרצו מעיניי. היא חיבקה אותי אליה, השעינה אותי ברוך אל גופה המוצק וכרכה את זרועותיה החזקות והגמישות סביבי כשהיא כורעת לצידי. לא הצלחתי להסביר לעצמי מדוע המפגש הזה כל כך מערער אותי. אולי כי הבוקר בפארק, כשעמדתי מולו, הבנתי שאף על פי שכבר שלושים שנה אני סוגרת את כל הזיכרונות מהאיש הזה במגירות הכי פנימיות שאף פעם לא פותחים, אני לא עומדת בפניו.
אני רואה אותו והגוף שלי מגיב באופן עצמאי ובלתי נשלט. הוא נוגע בי בעצם נוכחותו. החיישנים הפנימיים שלי מגיבים אליו באופן אוטומטי ובלתי רצוני. אני רואה את המבט שלו, ובאופן שאני לא יודעת להסביר הוא גורם לי להרגיש אהובה ונחשקת. גם היום בפארק, ברגעים הקצרים של המפגש בינינו, הוא הסתכל בי ונגע בי כמו שרק הוא יודע. כאילו אני פלא הבריאה.
ובעצם, מה בדיוק מונע ממני להיפגש איתו? מה כל כך מפחיד אותי במפגש הזה?
אולי הגיע הזמן להראות לו מה הוא החמיץ ולגרום לו להבין איזו טעות הוא עשה? הרי אני יכולה לעשות לו הצגה כדי שיחשוב שאני הרבה יותר מקסימה ממה שהייתי פעם ושהוא הפסיד את הקסם הזה עם ההחלטה הטיפשית שלו למצוא לו אישה אחרת במקומי.
ואולי זו אני שגרמתי לו למצוא אישה אחרת? כשהסברתי לו שאני צריכה קצת אוויר כשהיינו בהודו? שרציתי למצוא את עצמי ובדרך איבדתי את שנינו כזוג? שנים אני מגלגלת עליו את האשמה של הפרידה בינינו, מאשימה אותו גם בנגיף הזה שכמעט קיפד את חיי. אבל הודו הפכה להיות זיכרון מעורפל, שאני לא בטוחה מה בדיוק קרה בו ומה מתוך הסיפור שאני מספרת כבר שנים הוא אכן תמונה מדויקת.
האם יש בכלל תמונה מדויקת? שאלתי את עצמי.
הרי כולנו מצלמים את המציאות דרך העדשה הפרטית שלנו, שתופסת אותה באופן ייחודי. כזה שאינו דומה לשום תמונה שיצלם מתבונן אחר. גם הסיפור שאנחנו מספרים על התמונה שאנחנו רואים הוא סיפור פרטי, שמכניס אליה את הפענוח האישי של מה שראינו.
הגוף שלי בקושי התרומם מתנוחת השחרור, והסחרחורת גרמה לי להישען לרגע על הקיר ולנסות להחזיר לעצמי את שיווי המשקל. יצאתי מהיוגה מותשת ומוצפת מחשבות. ניגשתי ללוקר, הוצאתי את התיק שלי ופתחתי אותו בזהירות של חבלן בירושלים. היה לי ברור שהוא לא יוותר. ידעתי שכשהוא רוצה משהו הוא יודע להיות עקשן. הכרתי גם את היכולת שלו להפעיל את הקסם שלו עליי ולטמון לי מלכודת דבש שיהיה קשה שלא ליפול בה. ואכן, בסלולרי חיכתה לי הודעה מיובל.
"בבקשה דברי איתי. אם לא תרצי לא ניפגש, אבל לפחות תסבירי לי למה את מתחמקת מההודעות שלי. אני נורא רוצה לפגוש אותך. אני מתגעגע אלייך."
מתברר שגם אחרי שלושים שנה הוא ידע לשלוח מסרים שאי אפשר להתעלם מהם. כשהיינו חברים הוא הרבה להתנצל על כך שהוא מתקשה לתמלל אהבה, שהוא מרגיש את זה הרבה יותר ממה שהוא יודע להביע, שהגוף שלו מדבר את מה שהוא מרגיש, ושמילים נראות לו נדושות מכדי לעמוד במשימה הזו. זה אכזב אותו. הוא אמר שהוא מקנא באלה שיודעים לכתוב לאהובותיהם את המילים הנכונות, או לפחות יודעים לצטט את המשוררים או הסופרים הנכונים כפיצוי על היעדר כישרון כתיבה אישי.
אבל ההודעה ששלח לימדה אותי שעם השנים הוא הצליח לרכוש גם כישורים מילוליים. המילה הזו, "געגוע", היא מילה שנוגעת. אני נורא אוהבת שמתגעגעים אליי. התגעגעתי לזה שמישהו יתגעגע אליי. אי אפשר היה להתעלם מכך שגם אצלי, מאז שפגשתי אותו הבוקר, יש המון סקרנות שמשתחל אליה גם מין געגוע שתוכנו לא ברור. געגוע חרדתי, שמגיח אחרי שנים ארוכות של שיכחה.
יצאתי מחדר הכושר וחציתי את המרחק הקצר שבינו לבין הדירה שלי ברכיבה נמרצת על אופניי וחככתי בדעתי מה לעשות, אבל כבר בדרך החלטתי להתקשר אליו. הפיתוי גבר על הפחד.
נכנסתי לדירה מתוחה ולחוצה והתיישבתי על כיסא הנדנדה שניצב בכניסה. גם ככה הרגשתי מטולטלת וקיוויתי שהנדנוד שלו ישקיט את גלי נפשי. לקחתי את הסלולרי ולחצתי על מספר השיחה שלא נענתה ביד רועדת ובבטן הומייה.
"סוף סוף," ענה מייד בקול הזה שלו שהשמיע לי גם את מראה עיניו המחייכות. "איפה התחבאת?"
"הייתי קצת בעבודה, אבל לא הצלחתי לעבוד אז הלכתי ליוגה," הודיתי, כי הנחתי שהוא בוודאי מבין מהעובדה שלא חזרתי לשיחות שלו, שהמפגש שלנו הבוקר ערער אותי לגמרי.
"איפה את נמצאת? איפה אני פוגש אותך? את פנויה עכשיו? בערב?" שאל, יורה אליי בצרורות שאלות קצרות שנועדו למנוע ממני לתת תשובה שתתחמק ממפגש.
"אני יכולה לפגוש אותך ב־ Le Pain Quotidienעל השביעית פינת 58," נכנעתי ונתתי לו את פרטי בית הקפה שהיה במרחק קצר מדירתי.
"מעולה. זה ממש לידי. מתי נפגשים?" אמר מייד.
"לא יודעת," עניתי בהיסוס.
"כמה זמן ייקח לך להגיע לשם?" שאל בטון מעשי, שאינו משאיר אפשרויות פתוחות.
"חצי שעה," אמרתי מבלי לקחת בחשבון שכדאי שאתקלח ואחליף את בגדי היוגה כדי שלא יחשוב שכל מה שאני לובשת זה בגדי ספורט.
"אז ניפגש שם בעוד חצי שעה, טוב?" הוא השיב.
"או־קיי," אמרתי ומיהרתי לסגור את הטלפון ולהיכנס למקלחת, רק כדי לשטוף את עצמי שוב.