ויולט היא אישה המתהלכת בין שני עולמות. עולם החיים ועולם המתים. היא גרה בבית קטן וחמים המדיף באופן קבוע ניחוח ורדים, הניחוח האהוב על ויולט.
הבית ניצב בליבו של בית קברות בברנסיון-א-שלון, אשר בחבל בורגון בצרפת.
ויולט עבדה עם בעלה שנים רבות כשומרת במחסום רכבת, אך עם הקידמה, כשהשער הפך לאוטומטי ולא היה צורך בשומרי מחסום, עברו הזוג להיות השומרים בבית הקברות. משומרת מחסום של רכבות העוברות מלאות באנשים מלאי חיים וחיות, אשר מי יודע לאן נוסעים, אבל לבטח עם הפנים קדימה לנסיעה שאולי יומיומית, ואולי כזו מיוחדת, אחרת, כמו לחופשה - אשר תוסיף עוד משקל לארסנל הזיכרונות- לעומת בית הקברות אשר האנשים המגיעים אליו- הם בעצמם הופכים להיות הזיכרון.
בחצר הבית יש גינת ירק אותה מטפחת ויולט באדיקות, ואת מזונה העולה על שולחנה מדי יום, מלקטת מהגינה הזו. כל ירק על פי עונתו, ובכלל, הגינה הזו, והמחזוריות וההתחדשות התמידית שבה מהווה הקבלה יפה לכל הסיפור הזה, לשני הנתיבים הצמודים לכל אורך הסיפור, של החיים והמוות. ההתחדשות העונתית אל מול החידלון.
לבית של ויולט יש שתי כניסות. אחת מצד בית הקברות, ואחת מצד הרחוב.
יום אחד בשעת בוקר מוקדמת שומעת ויולט נקישה על הדלת, זו הפונה לרחוב.
בפתח עומד גבר המספר לה שהגיע ממרסיי, ושהוא פקד.
"כמו קולמבו?" שואלת ויולט,
הוא עונה "לא, הוא היה מפקח."
הפקד, ז'וליאן שמו, מספר לויולט כי אמו השאירה בצוואתה בקשה לא שגרתית.
היא ביקשה לשרוף את גופתה, ואת כד האפר להניח על מצבה של גבר שאת שמו ז'וליאן לא שמע מעולם, אשר קבור בבית הקברות עליו שומרת ויולט.
ויולט ראתה הרבה בשנים בהן היא עובדת שם. קשה להפתיע אותה. בבית הקברות אפשר להוריד את המסכות ולהוציא לאור את כל הסודות. אין מי שיראה וישמע ויעביר את הסוד הלאה כמו חבילה העוברת מיד ליד. אין מי שיבקר וישפוט.
סיפורה של ויולט, אשר הגיעה לבית הקברות כבעלת משפחה, עם בעלה ובתה הקטנה, והיום היא גרה שם בגפה, ומארחים לה לחברה כלבתה ואחד עשר חתולים, מסופר במקביל לסיפורה של אמו של ז'וליאן, מרגע שהופיע על סף דלתה עם הבקשה הלא שגרתית, והולך שנים אחורה, כשתוך כדי מתגלה סיפור חייה של אמו.
יש בסיפור הרבה חיים, תשוקות ויצרים הנגלים אט אט.
הבחירות שעשינו בחיינו, הדרכים בהן בחרנו ללכת, ועל הדברים שאולי פיספסנו באלו שלא פסענו בהן. כן, החיים מגיעים במהדורה אחת, ומוגבלת. מצאתי את עצמי רוצה לשמור עוד ועוד ציטוטים מהספר הזה, הכתוב כל כך ברגישות, והקריאה בו היתה לי כמו להתבונן בציור המצויר בצבעי מים. רכים ועדינים, שאפשר להרגיש את התוגה מבעד למילים, אבל היא לא עוטפת. ממש כמו צבעי המים שעוטפים את הציור במשהו עדין שלא משתלט.
"מה שחזק יותר מהמוות הוא זיכרון הנעדרים במחשבותיהם של החיים." (עמ' 53)
הכי מומלץ!
