ביקורת ספרותית על להחליף את המים של הפרחים מאת ואלרי פרין
ספר בסדר

---

נולדתי וגדלתי בירושלים, ולכן הדימוי של בית קברות בעיני הוא הדימוי הירושלמי של ההר הגדול והמתנשא באימה על כל הנוסעים העולים לירושלים בכביש מספר אחת ושמו המתאים לו הוא "הר המנוחות". מונולית עצום מרוצף לוחות שיש שחלקם לבנים וחלקם מצהיבים, ונטול כמעט כל תזכורת לצבע אחר כלשהו. אין בו ירוק, בהר הזה, דומה שגם העצים מקבלים את צו המקום והם מלבינים, מצהיבים או מאפירים. בהלוויות הראשונות שבהן השתתפתי בחיי בכלל לא הגעתי לבית הקברות, בראשונה מהן מפני שהייתי בהיריון וסבתי כפתה עלי את מנהג המקום המורה לנשים הרות לעצור בפתח ולהדיר רגליהן מסביבת המתים, כאילו יש לייצר הפרדה ברורה בין התחלת החיים ובין סופם. השנייה היתה הלוויתו של סבי, ובהתאם למנהג ירושלים כל הצאצאים הישירים ולא רק אני - הבנים, הבת, הנכדים והנכדות, נעדרו ממעמד הקבורה עצמו והגיעו רק כעבור שבוע, לגילוי המצבה. קשוחים הם אנשי ירושלים, ומנהגם קשוח. ההלוויה השלישית בחיי גם היתה בהתאם למנהג אנשי ירושלים שאינם מלינים את המת, גם אם זה אומר הלוויה במוצאי שבת בחצות הלילה וצעדה מבהילה לאור הפרז'קטור הנייד שנושא עימו איש החברא-קדישא.

אבל יש בתי קברות אחרים, נעימים יותר, או למצער פחות מאיימים. שבילים מוסדרים, מוצלים בעצים, צמחיה שמקיפה את הקברים, פינות ישיבה עבור המבקרים החיים הנותנים אל ליבם, ומכירת עציצים ופרחים בכניסה. אני יודעת שיש בתי קברות אחרים, ועדיין צילו של הר המנוחות ליווה אותי בקריאת הספר הזה, ספר שמתרחש בבית קברות. לקחתי אותו מספריית הרחוב עבור הבת שלי החיילת שמחפשת בסופי השבוע ספרות קלילה לקריאה. אני עצמי לא רציתי לקרוא אותו בגלל שעל הכריכה שלו מופיעה דמות אישה חתוכה וזו כמעט ערובה בטוחה בעיני לספר שאני לא אסבול. הבת שלי התחילה ועזבה באמצע באמירה שזה ספר מוזר. עברו שבועיים ולפני שאחזיר את הספר למקומות הראוי בספריית הרחוב התחלתי לקרוא אותו כדי להבין במה הוא מוזר כל כך. והוא מוזר.

ויולט טוסן, לשעבר ילדת אומנה ששמה ניתן לה על ידי פקידת סעד שטיפלה בלידה שלה, לשעבר שומרת במחסום יחד עם בעלה פיליפ, עד שהמחסום הפך להיות אוטומטי ועבודתה מיותרת. ובכן ויולט מוצאת עבודה חלופית כשומרת בבית קברות קטן. היא נוהגת לתעד את ההלוויות שנערכות בו, כמה אנשים הגיעו, מי דיבר, איזה שיר הושמע, ושומרת את המידע במחברת בביתה. היא גם מטפחת גן ומוכרת עציצים בבית הקברות. היא עושה את זה לבד משום שבעלה פיליפ, שגם ככה נהג לבגוד בה תכופות, לא אהב את אווירת בית הקברות ונטש אותו. אל בית הקברות מגיע ז'וליאן משום שבצוואת אימו נאמר להניח את הכד עם האפר שלה בסמוך לקברו של גבר כלשהו שאותו ז'וליאן לא הכיר, הוא לא היה אביו ומסתבר שהוא היה מאהבה של אימו. ז'וליאן מתאהב בוויולט ומשאיר לה את היומן של אימו עם סיפור האהבה שלה.

הספר הזה מתחיל כמו המתכון הברור לקלילון רומנטי וקלישאי, אבל בשלב כלשהו הוא מאבד את דרכו ומנסה להיות עוד כמה דברים, כמו סיפור בו האישה מהעמדה הנחותה ביותר הופכת להיות מעין פסיכולוגית יודעת כל ומסייעת לכל באי בית הקברות ולכל מי שנקרה על דרכה, וכמו סיפור חקירה בלשית שבו אב שכול מנסה להבין מי ומה היו הגורמים למותה של ביתו בת השבע שנסעה עם חברות לקייטנה של שבוע ומצאה שם את מותה. המשטרה קובעת שזו תאונה אבל הוא חושד ומחפש את האמת וגם מוצא אותה. אז למרות שזה ספר שכתוב טוב, פילוסופי לעיתים, עם עצב ואופטימיות משמשים בערבוביה, הוא לא טוב בתור ספר. זה לא מוזר, אלא חסר מיקוד ומשלב פריטי עלילה שיכולים להספיק לשלושה ספרים שונים.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על להחליף את המים של הפרחים