#
ויולט היא שומרת בבית קברות (הפתיע אותי הצורך בשומרים שם. לאן הם חושבים שהדיירים יברחו???) היא בשנות הארבעים שלה, אחת שהסופרת העמיסה עליה את כל צער העולם. נולדה וננטשה, נישאה למתבגר נצחי, שמעלתו היחידה היא מראהו הנאה וכבן-זוג הוא רק נטל. ויולט עבדה כמו חמור כדי להתפרנס ולפרנס גם את בן זוגה העצלן. אלה הם רק קטעי הפתיח לגורלה המר של ויולט.

למרות המרורים שהאכילה אותה הסופרת ויולט היא אישה נעימה וחביבה, לא מתלוננת על העבודה הקשה שהיא עושה לבד, לא שואפת לאושר חומרי, נדיבה לאחרים, מתחברת ומתחבבת בקלות. איך היא עושה את זה על רקע חייה הקשים? זה המקום לגישתה הערכית של פרין, שאינה חייבת להיות מציאותית דווקא. וזה גם המקום להשוות אותו לספר אחר, צרפתי אף הוא, רב מכר אף הוא, "הדברים שאני רוצה" של דלקור. שניהם חביבים, בשניהם גיבורות "במיטב שנותיהן" כמו שאומרים. לשתי הגיבורות חיים קשים, עבודה קשה וחביבות טבעית. שתיהן יתוגמלו על אופיין החביב על ידי הסופר/הסופרת המעריכים אופטימיות וחביבות יותר מכפי שהמציאות מעריכה בפועל.

זה ספר שנכתב – כך נראה – בכוונות טובות. אין מילה רעה לומר על מסריו, פרט לעובדה שהם אינם מציאותיים. הוא מרוצף בשמות שירי וזמרי פופ צרפתי, שרק את מיעוטם היכרתי. יש בו די הרבה איזכורים לספרות פופולארית (בעיקר "תקנות בית השיכר" של אירווינג, שנראה שהילך קסם על פרין)

הבעייה העיקרית שלי עם הספר היא, שהסופרת הוסיפה עוד ועוד בעיות קשות לגיבורה לצורך הגברת אהדת הקוראים אליה. פרין פנתה באמצע הסיפור לכיוון חדש, פתרון תעלומה מצמררת, אחרי סיפור שהתמקד בכיוון אחר. המון דמויות משנה צצות לפתע, (וכותבות יומן למרבה הנוחות) שסיפורן משתלב איכשהו בסיפור המרכזי. נראה כאילו הסופרת לא החליטה מה היא רוצה לומר, והתקשתה לוותר על חלק מהסיפורים מה שהיה כנראה עוזר להידוק הסיפור (אם כי אם להיות כנה כנראה היה למורת רוחם של חלק מקוראיה).

נעים לקרוא את הספר. הסיפור מתגלגל, הקורא(ת) יודעת את מי לחבב ועל מי לכעוס. הדמויות מצויירות בקווים עבים וחד משמעיים. יש טובים ויש רעים בסיפור הזה ואי אפשר להתבלבל ביניהם. יש פה סוף שפותר את כל השאלות – פרין אינה מאמינה, כך נראה, בסופים לא סגורים כמו שהם בדרך כלל במציאות. אבל אני – שאוהבת לקרוא מדע בדיוני וסיפורי אגדות - יודעת (אני חושבת) להפריד בין אמת לבין בדייה. מה שפרין, נראה לי, לא יודעת או מעדיפה בדייה יפה על מציאות אפורה.

ויולט היא אישה המתהלכת בין שני עולמות. עולם החיים ועולם המתים. היא גרה בבית קטן וחמים המדיף באופן קבוע ניחוח ורדים, הניחוח האהוב על ויולט.


הבית ניצב בליבו של בית קברות בברנסיון-א-שלון, אשר בחבל בורגון בצרפת.


ויולט עבדה עם בעלה שנים רבות כשומרת במחסום רכבת, אך עם הקידמה, כשהשער הפך לאוטומטי ולא היה צורך בשומרי מחסום, עברו הזוג להיות השומרים בבית הקברות. משומרת מחסום של רכבות העוברות מלאות באנשים מלאי חיים וחיות, אשר מי יודע לאן נוסעים, אבל לבטח עם הפנים קדימה לנסיעה שאולי יומיומית, ואולי כזו מיוחדת, אחרת, כמו לחופשה - אשר תוסיף עוד משקל לארסנל הזיכרונות- לעומת בית הקברות אשר האנשים המגיעים אליו- הם בעצמם הופכים להיות הזיכרון.


בחצר הבית יש גינת ירק אותה מטפחת ויולט באדיקות, ואת מזונה העולה על שולחנה מדי יום, מלקטת מהגינה הזו. כל ירק על פי עונתו, ובכלל, הגינה הזו, והמחזוריות וההתחדשות התמידית שבה מהווה הקבלה יפה לכל הסיפור הזה, לשני הנתיבים הצמודים לכל אורך הסיפור, של החיים והמוות. ההתחדשות העונתית אל מול החידלון.



לבית של ויולט יש שתי כניסות. אחת מצד בית הקברות, ואחת מצד הרחוב.
יום אחד בשעת בוקר מוקדמת שומעת ויולט נקישה על הדלת, זו הפונה לרחוב.
בפתח עומד גבר המספר לה שהגיע ממרסיי, ושהוא פקד.
"כמו קולמבו?" שואלת ויולט,
הוא עונה "לא, הוא היה מפקח."


הפקד, ז'וליאן שמו, מספר לויולט כי אמו השאירה בצוואתה בקשה לא שגרתית.
היא ביקשה לשרוף את גופתה, ואת כד האפר להניח על מצבה של גבר שאת שמו ז'וליאן לא שמע מעולם, אשר קבור בבית הקברות עליו שומרת ויולט.


ויולט ראתה הרבה בשנים בהן היא עובדת שם. קשה להפתיע אותה. בבית הקברות אפשר להוריד את המסכות ולהוציא לאור את כל הסודות. אין מי שיראה וישמע ויעביר את הסוד הלאה כמו חבילה העוברת מיד ליד. אין מי שיבקר וישפוט.



סיפורה של ויולט, אשר הגיעה לבית הקברות כבעלת משפחה, עם בעלה ובתה הקטנה, והיום היא גרה שם בגפה, ומארחים לה לחברה כלבתה ואחד עשר חתולים, מסופר במקביל לסיפורה של אמו של ז'וליאן, מרגע שהופיע על סף דלתה עם הבקשה הלא שגרתית, והולך שנים אחורה, כשתוך כדי מתגלה סיפור חייה של אמו.


יש בסיפור הרבה חיים, תשוקות ויצרים הנגלים אט אט.

הבחירות שעשינו בחיינו, הדרכים בהן בחרנו ללכת, ועל הדברים שאולי פיספסנו באלו שלא פסענו בהן. כן, החיים מגיעים במהדורה אחת, ומוגבלת. מצאתי את עצמי רוצה לשמור עוד ועוד ציטוטים מהספר הזה, הכתוב כל כך ברגישות, והקריאה בו היתה לי כמו להתבונן בציור המצויר בצבעי מים. רכים ועדינים, שאפשר להרגיש את התוגה מבעד למילים, אבל היא לא עוטפת. ממש כמו צבעי המים שעוטפים את הציור במשהו עדין שלא משתלט.



"מה שחזק יותר מהמוות הוא זיכרון הנעדרים במחשבותיהם של החיים." (עמ' 53)


הכי מומלץ!

ויולט היא שומרת בית קברות. היא עוד מעט בת 50, היא חיה לבדה בבית בקצה בית הקברות שלה. היא מטפחת גינת ירק חביבה ומשמשת כמעין פסיכולוגית לכל מי שמגיע וחפץ באוזן קשבת, טישו, תה חם או כוסית של משהו חריף יותר. ויולט מלאת חיים, חייה מלאים בפרחים, באנשים, בניחוח ורדים ובצחוק.

אהבתי את הספר הזה כל כך! הוא ספר לא פשוט, הוא עצוב מאוד אבל גם משמח. הספר הוא הדיאלוג המתמשך בין החיים למוות, הוא המחזוריות של החיים, כמו בטבע: עונות של פריחה ושל פרחים נובלים. הסיפור מדלג בין הווה, לעבר ולאט לאט נבנות השכבות בסיפור של ויולט.

זה ספר על התמודדות עם אבדן בצורות שונות, זה ספר על יחסים בין הורים לילדים, בין בני זוג, בין ידידי נפש. כמו כן בין האדם לטבע ובין האדם לבעלי החיים. מעין הרמוניה של הכל מהכל.

אהבתי את הספר הזה מאוד וממליצה עליו בחום. אבל חייבת לסייג ולומר שזהו אינו ספר קליל, הוא הצריך ממני כוחות נפשיים והיו הרבה פעמים במהלך הקריאה שהיה לי קשה להמשיך. אז אם ישנה הפניות הזו- אז כן, ממליצה בהחלט.

נולדתי וגדלתי בירושלים, ולכן הדימוי של בית קברות בעיני הוא הדימוי הירושלמי של ההר הגדול והמתנשא באימה על כל הנוסעים העולים לירושלים בכביש מספר אחת ושמו המתאים לו הוא "הר המנוחות". מונולית עצום מרוצף לוחות שיש שחלקם לבנים וחלקם מצהיבים, ונטול כמעט כל תזכורת לצבע אחר כלשהו. אין בו ירוק, בהר הזה, דומה שגם העצים מקבלים את צו המקום והם מלבינים, מצהיבים או מאפירים. בהלוויות הראשונות שבהן השתתפתי בחיי בכלל לא הגעתי לבית הקברות, בראשונה מהן מפני שהייתי בהיריון וסבתי כפתה עלי את מנהג המקום המורה לנשים הרות לעצור בפתח ולהדיר רגליהן מסביבת המתים, כאילו יש לייצר הפרדה ברורה בין התחלת החיים ובין סופם. השנייה היתה הלוויתו של סבי, ובהתאם למנהג ירושלים כל הצאצאים הישירים ולא רק אני - הבנים, הבת, הנכדים והנכדות, נעדרו ממעמד הקבורה עצמו והגיעו רק כעבור שבוע, לגילוי המצבה. קשוחים הם אנשי ירושלים, ומנהגם קשוח. ההלוויה השלישית בחיי גם היתה בהתאם למנהג אנשי ירושלים שאינם מלינים את המת, גם אם זה אומר הלוויה במוצאי שבת בחצות הלילה וצעדה מבהילה לאור הפרז'קטור הנייד שנושא עימו איש החברא-קדישא.

אבל יש בתי קברות אחרים, נעימים יותר, או למצער פחות מאיימים. שבילים מוסדרים, מוצלים בעצים, צמחיה שמקיפה את הקברים, פינות ישיבה עבור המבקרים החיים הנותנים אל ליבם, ומכירת עציצים ופרחים בכניסה. אני יודעת שיש בתי קברות אחרים, ועדיין צילו של הר המנוחות ליווה אותי בקריאת הספר הזה, ספר שמתרחש בבית קברות. לקחתי אותו מספריית הרחוב עבור הבת שלי החיילת שמחפשת בסופי השבוע ספרות קלילה לקריאה. אני עצמי לא רציתי לקרוא אותו בגלל שעל הכריכה שלו מופיעה דמות אישה חתוכה וזו כמעט ערובה בטוחה בעיני לספר שאני לא אסבול. הבת שלי התחילה ועזבה באמצע באמירה שזה ספר מוזר. עברו שבועיים ולפני שאחזיר את הספר למקומות הראוי בספריית הרחוב התחלתי לקרוא אותו כדי להבין במה הוא מוזר כל כך. והוא מוזר.

ויולט טוסן, לשעבר ילדת אומנה ששמה ניתן לה על ידי פקידת סעד שטיפלה בלידה שלה, לשעבר שומרת במחסום יחד עם בעלה פיליפ, עד שהמחסום הפך להיות אוטומטי ועבודתה מיותרת. ובכן ויולט מוצאת עבודה חלופית כשומרת בבית קברות קטן. היא נוהגת לתעד את ההלוויות שנערכות בו, כמה אנשים הגיעו, מי דיבר, איזה שיר הושמע, ושומרת את המידע במחברת בביתה. היא גם מטפחת גן ומוכרת עציצים בבית הקברות. היא עושה את זה לבד משום שבעלה פיליפ, שגם ככה נהג לבגוד בה תכופות, לא אהב את אווירת בית הקברות ונטש אותו. אל בית הקברות מגיע ז'וליאן משום שבצוואת אימו נאמר להניח את הכד עם האפר שלה בסמוך לקברו של גבר כלשהו שאותו ז'וליאן לא הכיר, הוא לא היה אביו ומסתבר שהוא היה מאהבה של אימו. ז'וליאן מתאהב בוויולט ומשאיר לה את היומן של אימו עם סיפור האהבה שלה.

הספר הזה מתחיל כמו המתכון הברור לקלילון רומנטי וקלישאי, אבל בשלב כלשהו הוא מאבד את דרכו ומנסה להיות עוד כמה דברים, כמו סיפור בו האישה מהעמדה הנחותה ביותר הופכת להיות מעין פסיכולוגית יודעת כל ומסייעת לכל באי בית הקברות ולכל מי שנקרה על דרכה, וכמו סיפור חקירה בלשית שבו אב שכול מנסה להבין מי ומה היו הגורמים למותה של ביתו בת השבע שנסעה עם חברות לקייטנה של שבוע ומצאה שם את מותה. המשטרה קובעת שזו תאונה אבל הוא חושד ומחפש את האמת וגם מוצא אותה. אז למרות שזה ספר שכתוב טוב, פילוסופי לעיתים, עם עצב ואופטימיות משמשים בערבוביה, הוא לא טוב בתור ספר. זה לא מוזר, אלא חסר מיקוד ומשלב פריטי עלילה שיכולים להספיק לשלושה ספרים שונים.

ויולט טוסן, שומרת בבית קברות קטן, בצרפת.
היא חוותה טרגדיה אישית קשה, אך למרות כל העצב בחייה ובסביבתה,
היא אינה מאבדת תקווה ומוצאת רגעי אושר חטופים מגינת הפרחים שהיא מטפחת,
מהעבודה שהיא אוהבת ואפילו מטיוליה השנתיים למרסיי.
ויולט מתגוררת בגפה,
באחד הימים מופיע בביתה, ז'וליאן סול המבקש לקיים את צוואת אימו המנוחה
ולהניח את כד האפר של אימו, על קברו של מאהבה, גבר שעל קיומו לא ידע עד למותה.
ויולט מסייעת לו בכך וחייהם נקשרים האחד בשני.
ז'וליאן מחליט לחפש את בעלה ה"אבוד" של ויולט וכך נחשפים סודות מן העבר...
סיפור נוגע ללב המשלב את סיפורם של החיים והמתים, עם אופטימיות ותקווה.
מומלץ בחום.

הכתיבה עצמה נעימה מאוד, לא מעמיסה.
עלילה שמתפתחת בכמה צירי זמן וזה עובד מדהים.
ספר על אובדן, אהבה והתמודדות עם החיים.
מאוד אותנטי, גרם לי להתרגש,
גרם לי להזכר באנשים שאהבתי,
אחד הספרים הטובים שווה מאוד.

חלק מהביקורות שקראתי (לא כאן) חוטאות בעיני לספר הזה – זהו ספר מצוין. קשה להאמין שספר שחלק נכבד מעלילתו מתרחש בבית קברות או בבית הסמוך אליו, הוא כל כך מלא חיים.
בית הקברות שעלילת הספר כרוכה בו הוא מהזן שלא קיים בארץ. בלב אזור כפרי בצרפת, טובל בירק, מתוחזק לעילא, וקיים כבר מעל 250 שנה.
ויולט היא שומרת בית הקברות שחיה בבית הסמוך לו. בחלק הראשון של הספר מתרחשת רוב העלילה בבית הקברות ובביתה הנעים של ויולט, המדיף ניחוח ורדים, ומשהו בו ובקסמה של ויולט גורמים לכל מי שנכנס אליו לפתוח את ליבו. בהדרגה, הולכת העלילה ומסתעפת. היא נעה לפנים ולאחור על ציר הזמן, לוקחת אותנו אל חייה המוקדמים של ויולט, שגדלה כיתומה המתגלגלת בין משפחות אומנה, ובשלב מאוחר יחסית מצטרפת תעלומה טורדת מנוחה מעברה הטרגי, שהופכת את הנחת הספר מהיד לקשה יותר ויותר.
הספר מציע שוב ושוב נקודות מבט מתחלפות על האירועים. מה שעשוי להיראות בתחילה כרוע, מתברר בהמשך כאומללות. המחברת מלאת חמלה כלפי הדמויות שלה. חלקן מצליחות לפלס נתיב החוצה מן האומללות, אבל לא כולן.
למרות הטרגדיות שחוות חלק מן הדמויות, הספר מצליח להיות אופטימי, מלא חיות ורעננות. כך גם הדמויות, המלאות אהבה ורוך. הקירבה לאדמה, לצמיחה, לטבע וליופיו – הם בספר הזה כוחות של ריפוי.
זה ספר גדוש אהבה, רגישות וחמלה, והוא נכנס ישר אל הלב.

ושוב התגלגל לידי ספר נשים (כן, בוא נודה שזה ז'אנר מאוד מפותח, שגם גברים יכולים לאהוב). אני די אלוף בתחום כי אני לקטור ביתי ובוחר את הספרים גם לי וגם לזוגתי. הסיפור כשלעצמו הוא סיפור די מדהים, שפורט על כל הנימים - אהבה, החמצה, אומללות, מוות, רחמים וכל שאר ירקות. אני לא מת על צורת הסיפור, שקופצת בין זמנים, בין דמויות וגם עם כולל מלל די מיותר, בוא נודה. למרות הפגמים, שהוזכרו לעיל - שווה קריאה. הרע הוא רע לתפארת והטוב הוא כמעט יתום. המרק המתקבל הוא מרק חביב ביותר אבל דורש לא מעט סבלנות.
בקיצור, לא בזבוז זמן.
קריאה נעימה.

סיפור ענוג, שנוגע ברגשות עדינים ובדברים הפשוטים של החיים בהם מוצאים את היופי המתמשך. למרות שיש בו לא מעט כאב ואובדן, יש בו גם אהבה, שמחה ותקווה. פשוט ספר מקסים