לפעמים אנו שקטים כמו ים ללא גלים ביום קיץ חם מהביל, לא דורשים כלום, לא רוצים מאף אחד כלום, בלי תנאים או דיבורים ובלי מחויבויות כאלה או אחרות. רק רוצים קפה טוב, רצוי כזה שמכינים אותו במקינטה עם פולי קפה משובחים וחלב מוקצף. מעבר לזה רצוי שיהיה בנמצא ספר טוב, מזגן שמקפיא כאילו אנחנו באמצע החורף עם שמיכה חובקת וליהנות ממה שיש וזה בהחלט הרבה מאוד.
זה בדיוק מה שרצו גם שישה סוכני מוסד שהגיעו לגיל שאפשר קצת להרפות מהחיים ולהירגע. ים , גלים, שמש, ספר טוב , אוכל ערב לחך על יאכטה בטורקיה, מסאז'ים שמועכים את השרירים בידי בחורות בבגדי ים קטנטנים. הכל נראה אידיליה כאילו החושים לזהות מלכודות סביבם גם בחרו בחופשה ואפילו לא העזו לחשוב שמשהו יחבל להם בהרמוניה. הם פשוט "ישנו בעמידה" כי גם אם אנשים מתכננים תכניות למטה זה לא אומר שלמעלה מאשרים אותם.
הספר הוא ספר מתח, העלילה מתגלגלת בין מטוסים וזהויות שונות, דרכונים ותחפושות. ובשביל להישאר בחיים במקצוע הזה צריך להיות חד כתער עם ראיה של ינשוף וחושים מחודדים. אם לא ראית ופיספסת אתה מת! אם לא בדקת לפני שנכנסת לעיסקה מפתה אתה מת! אם לא ראית את מספר הלוחית ברכב שעקב אחריך אתה גם מת!
אז לגבי חבורת האלפא שלנו בסיפור: תכניות לחוד והחיים המורכבים במזרח התיכון לחוד.
דני בר כאדם שמכיר את השטח הפעיל והתוסס מאחורי הקלעים במדינה שלנו, עשה לנו יופי של סצנות בטורקיה כשכל המדינות מסביב משתתפות במשחק. כאילו זה סימולציה רב ממדית עם הרבה משתתפים ומדינות שכולם טעונים על כולם, לא סתם טעונים אלא בטן מפוצצת מהאשמות. כולם מנסים להפיל את כולם כמו בקוביית מזל אך בסוף כמו בפוקר רק אחד מנצח.
דרך העלילה מבינים משהו בסיסי ויסודי מאוד על נפש האדם. ולהיות סוכן מוסד או מפעיל זה לא "פקניק". חיים מאוד בודדים, מסוכנים. אם אדם לא יודע להיות עם עצמו ולשמור לעצמו הוא בהחלט עלול להשתגע. לכן אנשים כאלה שחיים בצל הסכנה לא מצליחים להתחייב לשום דבר כי מחר אולי יהיה זה יומם האחרון. לכן הם מחפשים ריגושים רגעיים שיביאו דקות תהילה מועטות אך מאושרות.
יש הרבה הפתעות בעלילה, נניח אויבים שמשתפים פעולה כדי להפיל משתתף שלישי וכדי למנוע מלחמה רבת הרוגים. או צמד סוכנות שמשתפות פעולה ואני רק שאלה? אם אוייבים יכולים לעבוד ביחד אז למה מלחמות והאשמות מי הרג את מי ומי כבש את מי? הרבה רגשות צפים בסיפור למרות שמדובר בחבורת גברים קשוחים הם פותחים הכל על השולחן. לא מפחדים לפגוע ולהתחבק ולהבין שאם חבורת גברים הולכת חצי מאה ביחד רק אהבה יכולה לחבר ביניהם ושום דבר אחר לא יכנס בינייהם.
דני קראתי ביומיים ונהניתי מכל רגע, ממש לא יכולתי לעזוב, כמו שנהנים ממשהו משובח שמגרה את החושים. זה לא היה כבד או מסורבל או מתיימר להגביהה מילים בהתרברבות. ככה בפשטות נפלאה וזרימה מרתקת נהניתי עד מאוד.
נ-ב כמובן שאני לא אנדב פרטים נקודתיים, לא רק בגלל ספוילרים, כי גם אני לא אוהבת שמנדבים לי את העלילה כולה.

















