יעל שבח היא אישה מהממת, צבעונית, חכמה ושנונה.
יעל היא אלמנה.
יעל היא אמא ל-6 ילדים יתומים.

כמה מכל שורה מייצגת אותה? כמה היא אלמנה? כמה חכמה? כמה מרובת ילדים?
ובעיקר בעיקר, מה אנו כחברה דורשים ממנה "לדגמן" בהתאם לכל תווית?

ספרה הוא יומן מסע כואב וכנה מהרגע שהתווית הארורה "אלמנה" נדבקה למצחה, ביום ההוא שבו נרצח בעלה בפיגוע בחוות גלעד.
פרק אחר פרק היא מעבירה אותנו בצחוק, ברגישות ובכנות אמיצה על ההתמודדות שלאחר הרצח. היא מורידה את הרומנטיזציה שמאחורי "התואר" ומספרת על
השגרה האמתית, חפהה ממלאכותיות ומלכותיות ודווקא משהו בפשטות שבה, בחוסר אייקוניות- כובש. היא ישירה ושנונה ובעיקר, מאוד מאוד נגישה.
הספר מחולק לפרקים קצרים וקריאים מה שמטיב מאוד עם הספר ומאפשר קריאה נעימה ונוחה.
זאת הייתה אמורה להיות סקירה שבוחנת את חומר הספר מבחוץ. מביטה, מבקרת, מגיחה רגע לעולמה של יעל וחוזרת לתנועות החיים המוכרות שלי.
אך לא חדש שהחיים חובטים בנו מפעם לפעם, מכים אותנו כדי שנעריך את רגעי השקט כשישנם אז כן, בזמן קריאת הספר החיים בעטו בי,
הכאיבו לי,
קרוב משפחה שאהבתי מעומקי ליבי נפטר.
גבר בריא, בן 60, מלא חיים, נשמה יפה שפשוט לא קם יותר בוקר אחד.
ככה בבום הספר משנה פנים. הוא כבר לא עוד חווית חיים של מישהו אחר, זה כבר לא רק קצב, מתח וורבליות- המילים פוגעות בול במקום, משנות את קצב הלב ופתאום מצאתי את עצמי קוראת את א' אלמנה בין ימי השבעה. שגעון, לא?
יעל כזאת חומלת ואוהבת ועל כן, בספר היא לא מתעסקת רק באבלה שלה. היא מספרת את הסיפור של ילדיה, של הבחורים הצעירים מהישיבה הסמוכה שלא הפסיקו לעזור עם הילדים גם לאחר השבעה, על המתוקה שדאגה לנקות לה את הבית כי היא לא הצליחה לאסוף את עצמה ואת ההוא שדואג לקדש להם כל שישי.
את כל אותם המחוות הקטנות-גדולות ואנשים היא זכרה ולכולם ניסתה לתת פה ופנים.
אחד הפרקים שהכי נגעו בי באופן טבעי הוא זה שהתעסק ב-"אבלים השקופים". שהרי מי שמקבל את המעטפת, החום והרגישות שלאחר הפטירה הם המשפחה הקרובה מהסיבות הברורות.
מה עם הלב והאבל של הסו קולד רחוקים יותר? כמו החברים, המשפחה הרחוקה... לא רק שהם לא מקבלים משענת ומקום להתאבל ולקבל נחמה- הם לרוב מתזזים כמו משוגעים בין האבלים לאורחים, דואגים לקפה לההוא ולתה להיא וארוחות וכיסאות וכל כאב הראש הלוגיסטי וזה בהחלט הראוי והנכון אבל חשוב לדברר את הכאב והאבל של אותם נעלמים שדואגים לכולם במהלך השבעה, שנעים בתפר שבין המשפחה האבלה לאורחים המבקרים כי גם הלב שלהם נשבר, גם הם איבדו הרבה.
השבוע פתאום הרגשתי את זה. הרגשתי "אבלה שקופה" כי הקשר המשפחתי רחוק מאוד מאוד אבל האיש המקסים הזה היה כמעט כל יום אצלנו בבית, אכל מהידיים שלי, חייך ודיבר בחמימות ונימוס כל עת שבא. ואני אהבתי אותו באמת.
התרגלתי אליו, לחיוך, לעיניים הירוקות, לביקורי הפתע. איך לא יהיה יותר ממנו?
בעיתון העיר פורסמה תמונה גדולה שלו והאותיות הלבנות על גבי מרקע שחור בגופן הכל כך מוכר הזה של מודעות האבל. הידיים סגרו אינטואיטיבית את העיתון- לא נכון לא נכון לא נכון כי כמה כבר אפשר לכאוב?
ואני אפילו לא מתחילה לבכות על הדמעות יקרות מפז של אבי המבוגר האהוב וכמה נורא לראות את גבו שפוף, את עיניו עצובות. הלוואי ויכולתי לקחת ממנו את כל הנורא הזה.
אז כן, החיים נכנסו לי באמצע הקריאה והקיזו על דפי הספר. גם זה קורה.

אבל אלו החיים ויש שמיים מעליי אז אני מנגבת דמעות ולוקחת על עצמי לקרוא בכוונה אמתית "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" ולכוון לעילוי נשמתו, שלפחות יצא משהו מכל הכאב הזה.
צל של ניסיון לנווט את האובדן לתועלת.

תודה לך, יעל על ספר נפלא שמצאתי בו נחמה מבלי שחשבתי שאזקק לה...

לרומן המופלא הזה הגעתי אחרי קריאה עוצרת נשימה ממש ומתעגנת בעיני האח הנצחי ומכתב של אלמונית.
לעומת השניים הקודמים שציינתי מעלי, את קוצר רוחו לא גמעתי מבלי כל רצון או יכולת להיקרע מהמילים. הוא עשיר בתיאורים רגשיים, רווי בדימויים ומרבה להתעסק באריכות בנבכי נפשנו ובמקומות העלובים והאנושיים ביותר ממנו אנחנו פועלים וכל זה היה כבד עליי לקריאה רציפה ושוטפת ולכן רוויתי ממנו במנות קטנות מדי יום,

יש לנו את סגן טוני, קצין אוסטרי צעיר המוצא עצמו בסעודה מפוארת של עשיר העיירה, קקשפאלבה שמו. במהלך הערב, כשהחלו הריקודים, ניגש סגננו האציל לשולחן (ההומה) בו ישבה בתו של אותו קקשפאלבה והזמינה לרקוד אלא שהבת, אדית שמה, נכה ואדית, לא קולית שהשלימה עם מר גורלה ויוצאת בקריצה והומור מהרגע אלא נערה קטנה, מרת נפש ורגישה שאותה הצעה ג'נטלמנית ותמימה גורמת לה לפרוץ בזה בכי מר עד כי אותו לילה משנה את חייו לחלוטין.

אבל עזבו שטויות, לעלילה יש כוכב ראשי והוא מצפונו האכזר והמתעמר של סגן טוני הופמילר.
לא אדית, הנכה מלאת הרחמים העצמיים התלותית והמפונקת שתולה את כל תשוקותיה בטוני וגם לא טוני עצמו על סך חוויותיו ותכונותיו כי במהלך כל משך הקריאה בספר מורגשת התחושה כי אין בו תכונות או חוויות אחרות שנכותה של אדית לא מגלגלת עצמה לתוכם.
טוני כמו כולו עשוי מרחמים, רגשות אשם מגרדים ומצפון מייסר על אותה אחת, אדית המצליחים לצבוע הכל בחייו גם אם אינם קשורים בה ישירות.
הקריאה לרגעים לא נעימה, כואבת, מלאת חמלה וכל הכבוד כולו לצוויג שביכולתו לכתוב רומן עלילתי שזורה לאורכו תבונות על הנשמה הקטנה והמיוסרת שלנו, על חכמת ליבו לגעת בכניעות הרגשיות שאנו כורעים מעת לעת, בתעתועי הרגשות והגבולות הדקים ביניהם (כמו בין הרחמים לאכזריות שכאמור, מאוד נוכח בספר).בראבו בראבו בראבו.

בנימה אישית, בתור אישה-ילדה שחיה כדי שיאהבו ויעריכו אותה, שלא מסוגלת שיהיה מי יכעס\ יעלב ממנה מבלי שעלתה בידה האפשרות להשתפך בבקשת מחילה בפניו, שלא ישנה טוב בלילה אם יודעת שיש מי שלא אוהב אותה- קוצו רוחו -שהוא צוויג, מבין לב האדם- הראה לי איך הרצון האובססיבי להכרה והערכה, איך לנסות לשחק בשחמט של החיים בצורה הכי נקיה, אסתטית ואוהדת היא משימה בלתי אפשרית, מלאה בוויתור עצמי מזוכיסטי כמעט ובעיקר פתטי לאללה. אוף איתי.

ועכשיו נעבור לקצת טראש.

זהירות, גבירותיי ורבותיי- רומן רומנטי לפניכם אבל רגע, לא לברוח! מדובר באחד מוצלח ממש וכתיבתו יפיפייה ומלאה בלב.

הגיבורים הם רן, ילד-גבר בן עשר שנמכר בגיל קטנות ע"י אמו ככוח עבודה זול לחווה בבעלות זוג סדיסטים ברמות לא אנושיות. בגיל עשר הוא אוזר אומץ ואמצעים מספיקים לבריחה אלא כשבתחילת מסע בריחתו ביערות שבקרחת החווה הוא מוצא תינוקת בן שנה בתיקו. התינוקת היא דלה, בתם הביולוגי של בעלי החווה האכזריים.

אנחנו בעצם מלווים מסע התבגרות מטורלל ובלתי אפשרי של ילד בן עשר ותינוקת חסרי כל. רעב פוער בטן וחוסר אונים כללי, קור אימים וגניבת אוכל ובגדים וכל הגאז' המלודרמטי והעצוב הזה. במהלך הספר ברור שיש מפגשים המוכרים האלו עם עובדי רווחה אנמיים ברכבים כהה חלונות וגם זוג חוואים טובי לב שמאמצים אותם לליבם ויש את רן שמגלה מיניות ואת דלה שהופכת מתינוקת לילדה לנערה.

בין רן ודלה ישנה אהבה סימביוטית עמוקה שלובשת צורות שונות עם השנים ותהליכי הגדילה שלהם. הכל מורכב, משונה. נע בין אסור למותר. הגבולות לא ברורים ושאלת המוסר מרחפת ונידונה כל הזמן (בעיקר בחיבוטי נפשו של רן). אני מניחה שיש מי שהעיסוק בנושא ירתיע\ יטריד\ יגעיל אותו וזה בסדר. חשוב לדעת שהדברים נכתבו ברגישות רבה וקשה שלא למצוא את עצמך מזדהה ומבין הרבה ממה שבחרו לעשות, בין אם לחוד ובין אם יחדיו. זה מאוד מודע לעצמו ומתעמת עם השאלות סביב הבעייתיות המוסרית.

זה יכול להיות בקלות עוד שטאנץ סכריני ומניפולטיבי כל כך מוכר על ילדים עניים שנולדו למציאות אכזרית וגידלו את עצמם. מה גם, שהסוגה הספרותית אליה משתייך הספר לקחה אותי לרוב לספרים נטולי עלילה ממש, עם דיאלוגים ילדותיים וכתיבה קלישאתית. אמנם, יש לומר כי הספר לא חף ממגרעות- התפרים יחסית גסים ולא הכל סופר אמין והגיוני אבל הכתיבה החומלת על גיבוריה מוחצת לב ממש והדמויות עגולות וכמו פה לידי ממש. הרגשתי אותם ואהבתי אותם, קשה היה שלא להתחבר לעולמם המשוגע והבודד של רן ודלה.

במשך שבת שלמה הם היו מיקרוקוסמוס ממש ועולמם שאב אותי ממש עד כי התקשיתי להתפנות לכל דבר אחר (מחילה, אמא-אבא-אחים). הקריאה עמוסה ברגש וטלטלות לב ולמרות זאת, הדפים ממש דהרו בין ידיי.


נ.ב מיותר לציין שהשני בסדרה כבר נרכש.