אריָה נולדה בתחילת שנות החמישים באיראן, בליל שלג קפוא. אמה הרחיקה עד לקצה השני של העיר כדי להניח את הצרור הקטן שבתוכו עטופה בתה הקטנטנה, בין ערימת שקיות זבל, ולהקה של כלבי רחוב רזים ומורעבים עומדים סביבה ושומרים שלא יאונה לה רע. כך מצא אותה בהרוז, נהג צבאי, אנאלפבית. כשהרים אותה ועירסל אותה בזרועותיו החליט לקרוא לה אריָה, שאומנם באיראן נהוג לקרוא בשם הזה לבנים זכרים, אך כוונתו של בהרוז היתה אחרת. הוא התכוון לאריה במובן של שיר. וכאילו בשם הזה שנתן לילדה קבע את גורלה של הילדה, שחייה ניגנו לה בעיקר פסקול בעל אקורדים נוגים. כעבור שנים, כשאריָה עצמה תהפוך לאמא, היא תתקשה למצוא שם לבתה, כי היא יודעת ששם זה הרבה יותר מאשר רק שם. זה גורל. זה הכל.
לאריָה היו שלוש אמהות. אחת שנתנה לה חיים, אחת שנתנה לה קורת גג, ואחת שנתנה לה אהבה. אך אף אחת מהן לא תצליח להביא לילדה את התחושה העוטפת של שלמות.
הסיפור מסופר על תקופה של שלושים שנים, כשההיסטוריה של איראן משמשת כרקע חי ופועם לסיפורה של אריָה הילדה, כשהחלוקה בין ההיסטורי לזה האישי המשפחתי של אריָה היא טובה ונכונה.
איראן היא מדינה מרתקת הבנויה ממארג צפוף של ריבוי דתות החיים אלו לצד אלו, אלא שמבעד לצבעוניות התוססת והפועמת אורבת בפינה אפלה גדולה שתיקח את כולם אל עין הסערה. העשירים מצפונה של העיר, כמו גם העניים מדרומה. הסיפור מגולל את השתלשלות האירועים מהפלת ממשלתו של מוסאדק , דרך ימיו של השאה, ועד לימי המהפכה האיראנית, לעלייתו של חומייני הגולה שפיזר הבטחות לבני עמו על עתיד טוב יותר, ואנשי הדת המחמירים אשר מחקו כל סממן בעל השפעה מערבית, ושתלו את אנשיהם המוסווים בכל פינה בעיר כשאלו שימשו להם כאוזניים והלשינו על כל התנהגות מחתרתית ועל כל התנהגות לא הולמת.
נזנין הוזאר נולדה באיראן אבל משפחתה היגרה לקנדה עוד לפני המהפכה. אפשר לזהות בכתיבה שלה אותנטיות שיכולה לבוא רק ממי שחווה את הדברים על בשרו, והדבר הזה בדיוק הוא מה שנותן לסיפור את הערך המוסף. הספר משתייך לסוג הסיפורים שמלאים באווירה, והתיאורים על שלל התחושות מרגישים מוחשיים. את השליש האחרון כבר קראתי ממש כמו ספר מתח, בבטן מכווצת ודריכות מוגברת.
כן, ממליצה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
