ביקורת ספרותית על שווים ושווים יותר מאת סמי מיכאל
ספר מעולה

---

"אחות לוחמים....כל זמן שהם לוחמים. אחר כך חוזר הכל לקדמותו – האשכנזי אל הסדינים הצחורים שלו, "הפרענק" אל משכנות העוני".
מזמן לא שמעתי סביבי ביטויים כמו "ווזווזים" שזה אומר אשכנזים, או "פרענקים" שזה אומר מזרחים. בתחילת הקריאה בספר זעתי ללא הפסקה והרגשת אי נוחות התפשטה בקרבי אבל סיימתי את הספר בימים ספורים כי הספר הוא ההתחלה של כולנו כאן, הוא השורש של השורשים. היה בי קצת זעם בתחילת הספר על הנצחת המזרחי המתקרבן. סוגיה שכנראה עדיין חיה ומבעבעת כמו צבע שאי אפשר לשטוף מהנשמה.

הסופר סמי מיכאל הבגדדי הוא חיה פוליטית שנדמה מהמאה הקודמת. כותב בצורה כה אותנטית שכנראה התמונה שהעביר בספרו חיה עדיין בראשו כאילו זה ממש עכשיו. האותנטיות בספר צפה כי סמי מיכאל לא בחל בשום "פרות קדושות" שם הכל על השולחן וגם אם "ירה ברגליים" של המזרחים לרעתם , מבחינתו הא הביא את האמת שראה כפי שראה אותה לשני הצדדים עם קו חוצה באמצע.

יש לציין שזו פעם ראשונה שאני ממש נתקלת בתמונה כתובה שמספרת על חיילים ממלחמת ששת הימים שמרגישים שיש להם יותר עם הערבים מאשר עם החברים שלהם ביחידה. וזו נקודה למען האמת שאף פעם לא חשבתי עליה. איך יוצרים נאמנות לארץ כשאתה בריב עם הזהות של עצמך, הרי אתה עדיין לא מרגיש שייך.
"נגזר עלי להילחם ניחא. ניחא. אעשה הכל על מנת ללחום ולהגן על נפשי. מרגע זה ואלך – אני אדיש. ואני שונא את הארץ הזו הנערמת מאחורי. מאידך- אינני מכיר אף מצרי, ואיך אוכל לשנוא אותו – לטפח בקרבי משטמת-מוות אל האדם שלא ראיתי מימי?"

הספר הוא סיפור המעברה (שאף פעם לא שמעתי אותו מאבי ז"ל). את הקשיים והבידונים שהם הפחונים שהיו גרים בהם שעפו ברוח או נשרפו עם האנשים בתוכם. את הבושה של אנשים גאים במשכנות עוני ליד מזבלת חירייה. את הזבובים והנשים המתייזעות בלויות בסחבותיהן. את הילדים שקטעו את לימודיהם באופן מסודר שרק רצו להמשיך תיכון ולהיות גאים בתעודה שהביאו לאבא ובמקום זה נאלצו ללכת לעבוד. והאנשים הללו, שהקימו את המדינה התחילו את חייהם כאן בארץ בבוץ ניסו להבין את שפיפות הקומה שהחיים כפו עליהם לפתע. החלומות והציפיה לא התיישבו עם המציאות. השפלה שחשבו שיקבלו אותם בפרחים כשירדו מהמטוס ובמקום זאת השפריצו עלייהם חומר מחטא. (זה לא שלא שמעתי בחצי אוזן שזה מה שהיה אלא פשוט פתאום הבנתי מאיפה הקרע התחיל). הכאב הזה שקרע להם את הלב בהסתכלות של הווזווזים על הפרענק המזרחי השחור כמלוכלך "ובור ארץ" שאין לו נימוסים הרס אותם וגרם להם מראש להילחם על מקומם אבל גם להנמיך קומה. כמו עם הזירעונים והביציות, החזק מנצח!
זו עלילה על התחלות, על משפחה שהתפזרה ולא נשאר ממנה הרבה, שני אחים דוד ושאול שהגיעו די רחוק בזכות לימודים קשים והתמדה כי ידעו שזו הדרך היחידה לשרוד. השוני ביניהם הוא השוני בצורת ההסתכלות של החברה כולה. והנה פה דיאלוג ביניהם שמסביר על רגל אחת את כל התורה.
"כשאתה שואף למשהו בכל ליבך, ובכן, אתה שוכח הרבה דברים אחרים. כמו, למשל את המלה-"שחור" ,אה?". "אל תהיה טיפש, דוד: כל מלה בספרים האלה קובעים בצורה מדעית שאין אנשים נחותים".

מעבר להיבטים של "הם ואנחנו" זה ספר נפלא וכתוב טוב, חשוב לכל ישראלי, זה חלק מההיסטוריה שבנתה אותנו כעם. ואם אנחנו רצים להבין תהליכים חברתיים וגם לתקן אותם אז זו התחלה טובה בדרך. לא לשכוח שאנחנו עם אחד אבל גם בני אדם, כולנו אנשים וחייבים להתקדם הלאה ולהשאיר מאחורה תפיסות שלא מכבדות אותנו!

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על שווים ושווים יותר