****
תחשבו על זה רגע: ספרות היא בעצם רק אוסף של מילים. אולי אפילו מקרי. חלק מהספרים מסתדרים ככה, וחלק אחרת. זה פשוט סיפור, סיפור מסויים שקרה - או לא קרה - למישהו מסויים, בזמן מסויים.
מתימטיקה היא סוג של שעשוע עם מספרים. כימיה, אם אני לא טועה, זה איך האטומים מתחברים זה לזה, ביולוגיה זה סיפור על פלוצים של חתולים, גיאוגרפיה זה העניין הזה עם הארצות.
אלוהים זה איש זקן עם זקן לבן שיושב על כיסא בשמיים, כועס על הומואים והוא מאוד חשוך ופרימיטיבי.
והקיץ, אוי הקיץ, זו רק סיבה לאכול אבטיח ושזיפים ולהתחבא בחדר אפל עם מזגן.
הצצתי ונפגעתי. אנא סלחו לי בנות ירושלים, זה הקיץ, החום הזה מטגן לי את המוח. באמת. שמעתי פעם שסטטיסטית, רוב המלחמות קורות בקיץ. משהו עם הטמפרטורות ובצורות ועניינים... אבל מה זו סטטיסטיקה, אם לא מין שטות שמישהו המציא בלאס וגאס, אין דבר כזה באמת.
טוב, ברצינות עכשיו, תבינו, די, זו סתם דאחקה ילדותית. אני יודע. אני יודע. אבל ראבק, שבועיים לא הייתי כאן, היה לחץ בחיים ובעבודה ובקושי נשמתי, וקפצתי להתרענן. הלוא בדיוק בגלל זה אני קורא ספרים מהסוג הזה. הם לא דורשים ממני כמעט כלום חוץ מלקרוא ולחכות לקטעים של האקשן. איך כתב מאיר אריאל? ספרי קיץ נישאים ברוח....
הספר הזה הוא השני מסאגה מטורפת של תשעה עשר ספרים בסדרה אבל מי סופר, שלא ברור לי איך יש מישהו שהיה מסוגל נפשית להתמודד עם טוויית עולם כזה, של משהו כמו שני מיליון מילים פלוס מינוס, עם היסטוריה, גיאוגרפיה, מיתולוגיה, שבטים, אגדות, עמים וארצות, וסיפור שעובר דרך כל הדבר הזה ומצליח איכשהו להיות מעניין למדי ולא אנציקלופדי או טרחני, מותח לפרקים וכמעט לא דבילי. אני כותב כבר שנתיים ספר אחד, עם סיפור אחד לא מורכב מדי על עולם שאני חי בו, ולא תמיד מצליח אפילו למצוא מילה נרדפת סבירה למילה שהשתמשתי בה כבר פעמיים או שלוש. זה מתיש. אז תשעה עשר כאלה? על אותו דבר? בלי לטרחן? ג'יזס. תעריכו.
אז נכון, זו לא יצירת מופת שמהדהדת בנפשו של הקורא ומלמדת אותו בתיחכום רב משמעי על מורכבותם האינסופית של החיים עצמם, אבל קיץ, והבנאדם צריך משהו לעשות באוטובוס בדרך ליצור עוד פרסומת מייגעת שתשודר במקבץ הפרסומות של "האח הגדול" ותדכא אותו אך תשלם את חשבון החשמל התופח (מזגן, קיץ וזה), אז בקטע הזה, מושלם.
אבל מה זה מושלם, בעצם? תחשבו על זה רגע. זה כמו ״לא משהו״ שיש לו עוד שניים שלושה כוכבים.