״רקמת סתיו״ הגיע אליי מקולגה בעבודה, וכבר מהרגע הראשון הרגשתי שהוא נוגע בדיוק במקום הרגיש שלי לספרות יפנית.

שנים שאני נשאבת לתוכן יפני, אם זה בספרים, בקולנוע. נדמה שהכול התחיל עבורי עם ״היער הנורבגי״, ומאז אני שומרת לספרות היפנית חסד נעורים, אם נכון לומר את זה כך.

אלמנטים של עונת הסתיו באים לידי ביטוי לאורך הספר כמה פעמים. דרך התכתבות שמתחילה ומסתיימת בין זוג גרושים, נשזרים סיפורים מהעבר המשותף שלהם, מההווה וגם מהעתיד הצפוי להם.

ההתחלה אולי מעט איטית, והרגשות בהתחלה סוחפים, חזקים ולא יציבים, אבל עם הזמן, כשנחשפים לרבדים השונים של הדמויות, מתחילים לרצות להבין מה הניע אותם לאורך כל שנות הפרידה, מה מניע אותם עכשיו ומה הם מאחלים לעצמם בעתיד.

זה ספר שמוביל להמון מחשבות, ונשאר איתך גם אחרי שמסיימים אותו.
ממליצה לקרוא.

אקי מטיילת עם בנה בחלק ההרי של יפן, הם עולים לרכבל, מתענגים על הנוף המרהיב ושם בין כל האנשים היא מבחינה ביסואקי, בן זוגה לשעבר ממנו נאלצה להתגרש לאחר פרשת אוהבים בה היה מעורב עם אישה אחרת. הפגישה של השניים, לאחר עשר שנים, כמו הרימה סכר שעד היום החזיק את המים ומנע מהם לעבור ועכשיו, לאחר שהורם, המים חדרו והציפו מחדש את נפשה של אקי ולאחר שבקושי החליפו משפט ברכבל, החליטה לכתוב ליסואקי מכתב.
השניים מתחילים להתכתב ובמהלך הרומן אנחנו נחשפים לאותה פרשת אוהבים מגואלת בדם שהביאה לגירושים שלהם, את הסיבות מאחורי אותה פרשה, אנחנו נחשפים לחייהם של הדמויות במהלך עשר השנים שעברו, על מה הספיקו לעשות, על אירועים שקרו בעבר, על תהיות ומחשבות שעלו על מה היה קורה עם ו... על השנאה שהרגישו, על התיעוב העצמי, על היאוש, שאלות שלא נשאלו ותשובות שנחסכו מהשניים באותה העת.
על רקע הנוף היפני המרהיב והמהפנט ולצלילי מוצרט אנחנו נחשפים לסיפור של שני אינדיבידואלים שחלקו חיים, פעם, לרגע יחסית קצר, והנה לאחר עשור הם נפגשים בשנית ופתאום נדמה שכל מה שנשכח עולה מחדש וכמו סוגר מעגל ומסיים את הפרק הזה בחייהם אחת ולתמיד.

טרו מימוטו עוטף את הדמוית שלו ברקמת משי אפורה, עטורה קישוטים גסים המשקפים צלקות ועבר קשה שהטביע את חותמו, אך דקיקה עד כדי כך שנדמה והיא שקופה לגמרי ובכך מאפשרת לנו הצצה פנימה, אל נבכי הנפש המלנכולית והכואבת וחושפת בפנינו את הרצונות של הדמויות, את התהיות והשאיפות וכל אלו, על ענפיו האפורים של עץ החיים, כמו עלים הנצבעים בצבעי הסתיו היפים ומוכנים להתנתק מהעץ, מהעבר הקשה ולהתעופף ולהמשיך הלאה על גבה של רוח סתווית אל עתיד טוב יותר, חזקים יותר.

הרומן משקף את המוסכמות החברתיות, השקפת העולם, החוקים הנוקשים והתרבות היפנית על כל צדדיה, האפורים והצבעוניים, את הניכור הבדידות והרגישות. הספר מעלה שאלות רבות ופילוסופיות על החיים, על המוות ולפרקים מדכא אך מרגש, כתוב בשפה יפה, פיוטית. במהלך הקריאה היו רגעים שהעלו בי חיוך ואחרים שגרמו למחנק בגרוני, בעיקר המכתבים של אקי, דווקא אל דמות הגבר פחות התחברתי אך לא הרגשתי שזה פוגע או מוריד מאיכות הספר. ספר משובח וקולח שגמעתי בשקיקה. לחובבי הספרות היפנית ולאלו שלא מפחדים להתמודד עם אווירה מלנכולית ודכאונית.

לסיום אצטט משפט שאהבתי מהספר - "יום אחד אעלם מהעולם הזה בלי להשאיר עקבות. אבל חיי הכרוכים בכל הרע והטוב שנשאתי על גבי לא ייעלמו".

לחפון מקבץ של עלים בכף יד , לפזר אותם לכל עבר עם פווווו גדול ומלא כוונות זו דרך נפלאה "לרקום סתיו" של הלב .כמו כן לגעת בעלים ולהסתחרר ממשב הצבעים שמקיפים אותנו בעונה נפלאה זו. ואצלנו עונות המעבר כל כך קצרות וכל כך חבל שכך. העניין הוא שגם אם ניקח שקית גדולה ונאסוף עלים בצבעים של סתיו מהיער, או לחילופין אם ניקח חלוקי נחל הפזורים על החוף ,הם אף פעם לא ישתוו למקומם הטבעי בטבע. היפנים מאמינים בקארמה ובאיזון שבין הפנים והחוץ. עונות השנה הם משהו נפלא לתת עליו את הדעת והשירה היא ביטוי פואטי להדגשת היופי והאסתטיקה שעוטפת אותם.

שיר קצר של טסוריוקי שקושר את רקמת המשי עם צבעי הסתיו בכפל משמעות.
"עין אדם לא ראתה
את נשירתם
בעומק ההרים:
עלי הסתיו היו כמשי רקום
בחשכת הלילה".

**************
העלילה מגוללת קשר של נישואין וגירושין כאילו בנשימה אחת ארוכה , שקטה, מודחקת וכמעט לא מורגשת. זה כמו להקשיב ללב שפועם בלילה. צריך ממש להצמיד את האוזן כדי לשמוע. יש פה סיפור שרוצה להשמיע קול. העלילה כולה כתובה בצורה של מכתבים בין בני הזוג. הרי כל קשר שנכתב בצרור מילים גם אם מועטות הוא עדיין סוג של קשר. המכתבים מספרים כל פעם קצת, חושפים טפח בזהירות, משתדלים לא להכאיב. גם המילים עוברות כאן תהליך ארוך כמו עובי המעטפה שגדלה עם הזמן. כמו רגשות שמתפתחים, כמו החלטות שצריך לקבל.
הפגישה המקרית בין בני הזוג לאחר 10 שנים חיזקה את האמונה הרווחת ביפן של גורל משותף. על סודות שלא נאמרים בזמן התרחשותם אלא גדלים וכמוסים בבטן עד שיוצאים החוצה לאוויר.
החשיבות של סגירת מעגל היא הכרחית לתהליכי ההבנה שלנו בפתיחת מעגלים חדשים בחיים. כמו שאומר הפתגם "רק כשסוגרים דלת אפשר לפתוח דלת חדשה" כתיבת המכתבים הובילה אותי למחשבות על מעגלים וקצוות בחיים שלעיתים אני לא סגרתי כמו שצריך. אנשים שנעלמתי להם בפתאומיות או שהם נעלמו לי בלי להותיר מילה....

גוון הכתיבה של מימוטו מצא חן בעיני מידית, זה הסופר היפני השני שאני מתוודעת אל כתיבתו. אני נפעמת מהתרבות ובעיקר מהיסודות והאמונות שמרכיבות את החיים ביפן. היסודות והערכים המשפחתיים שעדיין מוקירים ומכבדים אותם. המשמעות של ציות להורים, קידוש הפרטים הקטנים
כל כך יפים בעיני. ההתעקשות בספר על תאור נעל קרועה או בגדים מקומטים או בכלל הצורה החיצונית הנראית לעין גרמו לי להבין שהם חיים כשבכל רגע נתון שופטים אותם על ידי החברה. הייחוס החברתי מאוד מדאיג אותם. מי מסתובב עם מי ובאיזה מעמד ואם הם מורשים להתערבב .

זהו רומן נפלא ופיוטי שכתוב היטב, עלילה שמכניסה רעש ושקט באותו זמן. ספר איכותי ודורון בסוף הספר שתרגם מיפנית מבהיר ומבאר לנו על מה ולמה ואם....

תהיה שמעסיקה הרבה אנשים היא האם יש חיים מחוץ לכדור הארץ. הרי ישנו מספר אינסופי של כוכבים, ביניהם חייבות להיות עוד מערכות שמש, ועוד סיטואציות שבהן נוצרו חיים על פני הפלנטה. ואם ישנם חיים במקום אחר - למה הם לא באים לקפוץ לביקור? זה נושא שהעסיק רבות, ומופיע בספרים וסרטים רבים. כל אחד מחפש את אי טי שלו. אבל אני לא שותפה לתהיות האלה. אני יודעת שלא זו בלבד שיש חיים זרים שנוצרו מחוץ לכדור הארץ, אלא הם גם מזמן הגיעו לכדור הארץ ואף השתקעו בו. ואני גם יודעת איפה - בשרשרת האיים שאנו נוהגים לקרוא לה בשם יפן.

כל מי שרק מתחיל לקרוא על סממני תרבות יפנית יכול להרגיש את הזרות הרבה. בין אם זה אופנת רחוב או אנימה, גינון, דת או אומנות, פילוסופיה או מוזיקה, היקיקקומרו או חרקירי, סושי או טטמי - השונות התרבותית מאוד בולטת. ספרות היא ראי של התרבות, והזרות הזאת משתקפת גם בספרות היפנית או הנכתבת על ידי ילידי יפן, גם כאשר הם כבר בילו את רוב חייהם במקומות אחרים על פני הגלובוס.

ואחרי שכתבתי את מה שכבר מזמן רציתי לכתוב על יפן והיפנים, קצת על הספר. לקחתי אותו באחת מאותן "ספריות תחנת אוטובוס" שהתחילו כיוזמה יפה של יצירת עניין ותרבות שיתופית במרחב הציבורי, והופכות בהדרגה להיות גל עד של תרבות הצרכנות הגדולה המחייבת אותנו לצבור המוני ספרים מיותרים, יחד עם יסורי המצפון הכרוכים בזריקה לפח של מה שנחשב אצלנו תרבותי גם אם זמנו עבר. וכך בין מילונים ישנים, אנציקלופדיות בשחור לבן ובצבע ומדריכים מיושנים של תוכנות מחשב עתיקות, מצאתי גם את הספר הזה. נראה חדש לחלוטין, אף שיצא לפני 8 או 9 שנים ויש בתוכו חותמת שייכות של צבי ונטלי כלשהם. שייך לסדרה לספרות יפה של הוצאת מודן, המתאפיינת בכריכות עשויות נייר איכותי וספרים המשדרים הרהור עמוק.

אקי, נשואה בשנית ואם לילד הסובל משיתוק מוחין, פוגשת בנסיעת אקראי הרחק מביתה את הגרוש שלה יסואקי. היא לא אומרת לו מילה, ונראה שגם הוא לא זיהה אותה ולא שם לב לקיומה, אבל חודשיים לאחר מכן הם מתחילים בהתכתבות, בדרך הישנה של מכתבים כתובים ביד ונשלחים במעטפות. הרומן הוא אך ורק המכתבים האלה, המגלים לקורא את תסבוכות מערכות היחסים העכשוויות של בני הזוג יחד עם התסבוכת ההיסטורית של מערכת היחסים המשותפת ביניהם. זה הספר, ואני יכולה להגיד לעצמי ביושר "אמרתי לך" כי בד"כ אני באמת לא אוהבת את הסגנון הזה של התנהלות רומן. עם זאת, בהתחשב בפורמט, ובהתחשב בתחושת הזרות הבסיסית שעולה מכל ספרות יפנית, ובפרט מכזו שעוסקת במערכת יחסים - התוצר יוצא מעניין. הפורמליות אומנם קשיחה כנדרש, הבעת הרגשות מאופקת, המנהגים השונים כמו בחירת בן זוג, החלטה על בן הזוג של הבת כממשיך העסק של אביה ועוד, כל זה עדיין קיים, ומבעד לכל נוצר סיפור מעניין גם אם איטי.

והספר? הוא יחזור לתחנה מן הסתם.

יום אחד, מחליטה אקי לקחת את בנה הנכה, בן השמונה, לטיול לילי וצפייה בכוכבים המקשטים את השמיים מעל הר זאו ביפן. הם נוסעים ברכבת - שם לפתע היא מזהה בין אחד הנוסעים את בעלה לשעבר, יסואקי. הם התגרשו לפני עשר שנים, ולא דיברו מאז. אבל המפגש הקצר והמפתיע מצית אצל אקי תשוקה עזה ובלתי מוסברת לחזור אחורה בזמן, ולהבין מדוע בעצם התגרשו, ומה היתה הפרשה שגרמה בסופו של דבר להתפרקות של נישואיהם. היא כותבת אל יסואקי מכתב, ומתחילה התכתבות סוערת בין השניים, שפורשת בפניהם את העבר המשותף והבלתי משותף שלהם במלואו, וגם את ההווה הלא פחות סבוך שבו כל אחד חי. בין פרשות מסתוריות, לבטים סבוכים ומכאובי החיים, בוחנת ההתכתבות בין השניים את הגבול הדק בין החיים והמוות.

זה לא הספר היפני הראשון, או אפילו השני שאני קוראת. אני מתעניינת בכתיבה יפנית כבר כמה שנים, ומלבד קריאות של מספר ספרים, השקעתי את רוב זמני דווקא בקריאת שירים יפנים, ובמיוחד שירי הייקו. יש משהו כמעט מכשף, בכנות הפשוטה והכואבת שבכתיבה היפנית, שלא חוסכת מן הקורא את המציאות של החיים, ויחד עם זאת מכניסה בהן מעט צבע ודינאמיות (ואולי כאן קסמן של עונות השנה המתחלפות, המוזכרות כל כך הרבה בטקסט היפני). הספר כתוב כחליפת מכתבים בין הגרושים, לאחר שעשר שנים לא יצרו קשר זה עם זו, ונושאים רבים נותרו בלתי פתורים ביניהם.

איננו מקבלים תשובות לכל השאלות שעולות, אבל אולי בגלל שלא תמיד יש תשובה טובה מלבד: "ככה". תשוקתה של אקי, שמגיעה ממקום פגוע וזועם, הרוצה ללמוד את התשובות, סוחפת אותה לספר ליסואקי גם על ההווה שלה, מלחמותיה שלה בחיים הקשים שהיא חיה. יסואקי בסופו של דבר גם הוא מתרצה, ונדמה כי סכר שהיה בלבו נפרץ, והוא אינו מסוגל לעצור גם הוא את ההתוודות על האמת מאחורי העבר, וגם את סיפור הווה שלו. הם נדברים לא רק על החיים שלהם, אלא גם על המקום שבין החיים למוות, התהיות לגבי משמעות החיים. הם מנסים להגיע לשלום רגשותיהם כלפי מאורעות העבר, ויחד עם זאת למצוא השלמה עם ההווה.

הכתיבה היפנית שזורה ישירות חדה שמפלחת את לב הקורא, ורגעי שקט בין תיאורי הטבע ומשקעי העונות. יש משהו כל כך כואב בסיפור, ואין דרך לדעת האם הלבטים נפתרו כולם, והאם הסוף הוא "סוף טוב" או "סוף רע". אלא ממש כמו בטבע, החיים פשוט ממשיכים, כך או כך.
ספר מקסים, נוגע ללב, ומומלץ לקריאה עם כוס תה חמה בליל סתיו קריר.

הספר "רקמת סתיו" הוא ספר מעודן ומקסים שכמו צוייר בפלטת צבעים אחרת, שונה לחלוטין מזו המוכרת לנו לרוב כתוצר של התרבות המערבית.
העלילה של רומן המכתבים הזה עוסקת בניתוח בדיעבד של קשר נישואים בין בני זוג, אשר הסתיים בפרידה ובמפגש אקראי לאחר עשר שנים. נושא מוכר ואוניברסאלי, אשר מטופל באופן כה יפני.
הסיפור עמוס ברגשות, אך עוצמת הרגש המבעבע, חסומה, חסויה ומובלעת כבתוך קומקום בטקס התה היפני. ניתן רק לנחש איזה סוחט דמעות היסטרי היו רוקחים כאן ניקולאס ספארקס ודומיו. אך ביפנית הגיבורים עצורים הרבה יותר, כורעים תחת נטל רגשותיהם אך גם תחת הכבוד למסורת, למשפחת ולמוסכמות החברה.
המתח הבלתי נסבל, לדעתי, בין המסופר למשתמע יוצר, רומן מטלטל, סוחף, מטריד אשר מלווה את הירהורי זמן רב לאחר קריאתו.
אחרית הדבר אשר עוסקת באמונה ובתפיסת המוות היפנית עוזרת מאוד להבין את הנאמר בין השורות.

רקמת סתיו.
המתרגם דורון כהן הסביר את פירוש
השם ביפנית רקמת ברוקרד (משי) כבדה.
לסתיו ביפנית יש משמעות עמוקה מאוד בגלל
שלל צבעיו ויופיו של הסתיו.
כמו ריקמה של סתיו נפרשת לפנינו מערכת יחסים
בין בני זוג לשעבר שנפגשו 10 שנים לאחר
פרידתם הפתאומית בנסיבות קשות וטרגיות.
הפגישה היתה מקרית לגמרי.
את כל השתלשלות הארועים שקדמו לפרידה ואחריה
וקורות הדמויות בסיפור אנו קוראים מתוך
כתיבת מכתבים של שני בני הזוג לשעבר אחד לשני,
ובו כל הסיפור שלא סופר בעבר, רגשותיהם אחד לשני
שלמעשה נקטעו אבל קפאו בזמן.כמו חידה שלא נפתרה.
במהלך ההתכתבות הם משלימים את החסר, משלימים
בינם לבין עצמם ועם עצמם. וכל אחד מהם משתחרר
מהעבר כדי לפתוח דף חדש.
כתיבה מענייינת וקולחת של טרו מימוטו.
דמויות שלמות שקל להזדהות איתן.
אקי הגיבורה. דמות חזקה שמגלה את חוזקה ויופיה
תוך כדי כתיבת המכתבים ומגלה את יעודה ועצמאותה.

בהחלט מומלץ.ספר טוב מאוד.

לא כצעקתה אבל עדיין ספר יפני. ניתן לקריאה ביומיים שלושה.

יש ספרים שפוגשים אותך ממש באמצע החיים, באמצע ההמולה, בתקופה שמתאימה לכך בדיוק- זה הספר הזה.

את הספר קיבלתי מתנה מאחותי, שקנתה אותו כלאחר יד, והוא נשאר על המדף, תמיד היה לי משהו מעניין אחר לקרוא, הייתי עסוקה ופשוט שכחתי ממנו לחלוטין, והוא שכב שם, אעלה אבק וחיכה לי בסבלנות.

פגשתי בו היום.

הספר הוא בעצם אסופת מכתבים, בין זוג שהתגרשו, המקום הוא יפן, כשמתארים אותו בצורה שכזו- נגרם לספר עוול.

בחמישים העמודים הראשונים של הספר בכיתי,ההרגשה הייתה נוגה מין ערפול שכזה ולא הצלחתי להסביר לעצמי למה, הסיפור לא עצוב (מדי), לא קורה שום דבר מזעזע במיוחד ועם זאת מזמן לא קראתי ספר כ"כ טעון רגשית כמו הספר הנ"ל.

לפעמים יש לי הרגשה שכל ספר שאני קוראת מדבר בדיוק אלי וכל אלפי האנשים שקראו אותו פשוט לא הבינו את מה שאני הבנתי ואני לא אגיע להבנה שלהם על מה שהם קראו, הספר הזה הושלך כ"כ במדיוק שנבהלתי, כל מי שחווה פרידה קשה, פרידה ששוברת את הלב ומשבשת את הלך החיים יבכה וירגיש קרבה לדמויות בסיפור.

חשבתי לעצמי תוך כדי קריאה, שאם היה לנו האומץ לשפוך את הלב, את הדברים האפלים ביותר, במכתב לאדם שהמעגל איתו לא נסגר, החיים של כולנו היו נראים אחרת, כמעט שכתבתי בעצמי, כמעט...

הדמויות כ"כ אמיתיות, אנושיות ומלאות פגמים שכבר חשבתי עליהן כמושלמות.

הספר עמוס בתובנות, תובנות על החיים ועל מה שמעבר, תובנות על עצמנו.

המוטיב המרכזי של הסיפור הם החיים והמוות, ההבדל ביניהם, מה שעושה אותנו חיים ומה שגורם לנו לחיות כמתים.
יש המון התחבטויות, בין הדמויות ובינן לבין עצמם.
אהבתי בייחוד את הגישה לגבי מוגבלויות, את הכוח שנשב בין המילים והתקווה לגבי העתיד למרות העבודה הקשה שעוד נותרה בהווה, ואיך שהאדם משליך על עצמו את מה קרה לאחרים, ואיך הקרמה שלנו משפיעה על כל מי שמסביב.

לא כל אחד יתחבר בוודאות לספר הזה, אותי הוא פגש בתקופה טעונה, לפני סגירת מעגל, ועזר לי לעשות עוד צעד בנעילת הדלת מאחורי.
הדמויות מצאו את עצמן נסחפים אל העבר שאף פעם לא הרפה(למרות שעברו עשר שנים) וסוגרים סוף סוף את הדלת, כדי שיוכלו לפתוח דלת נוספת.

ולמרות כל העוצמה, הקריאה זורמת וקלילה.

הדבר היחיד שקצת הרס לי את החוויה היה שהרגשתי שהספר מתרחש באזור נייטרלי, אומנם מדובר על יפן אבל יפן בקושי הורגשה, לא התרבות ולא אופן החיים, מצד שני, זה בהחלט עוזר להתחברות אל הדמויות ועדיין הייתי מעדיפה לנשום קצת תרבות יפנית תוך כדי הקריאה.

תארגנו פגישה עם הספר הנ"ל, אולי גם אתכם הוא יפגוש בדיוק בזמן.