זה אחד מהספרים האלה, שכשאתה קורא אותם אתה חושב על מיליון דברים שונים, וכשאתה בא מול הדף (או המקלדת), כדי לשפוך אותם, אין לך מושג מה לכתוב, או מה יבוא קודם.
כלומר, יש ספרים, ויש ספרים. יש מעט ספרים שגורמים לך להרגיש משהו בחזה. רובם מדדים וגורמים לך לרגשות קלים. אבל אלה שבאמת משנים משהו? הגדרתי כבר ארבעה סוגים, באחת מהביקורות הקודמות שלי. אני חושבת שמתוכם, מנעול ומפתח הוא פשוט מהספרים שנכנסים לך ללב ולא מתכננים לעזוב בזמן הקרוב.
יש הרבה דברים שיכולים לעמוד בין הספר הזה לחמישה כוכבים. החל בהתחלה הצולעת שלו וכלה ב - הו, אין לי מושג איזה עוד חיסרון יש לו. אני חושבת שאני תקועה באופוריה קלה אחרי הספר הזה, ולא ממש רואה את החסרונות שלו כמו שצריך. אולי יש לזה קשר סמוי שהתחלתי לקרוא אותו ברצינות אתמול בשתיים בלילה והמשכתי לקרוא אותו שעתיים אחרי שהראייה שלי התחילה לגרום לכאבי ראש.
בכל מקרה, לנקודה, הסיבה שהוא קיבל את כל הכוכבים הייתה בדיוק הסיבה שבגללה הייתי צריכה להכריח את עצמי ללכת לישון - הוא סוחף. ובניגוד להרבה ספרי נוער סוחפים ומעצבנים, הוא סוחף בצדק.
יש שתי צורות של סופרים, או כותבים בכלל, לפרש סיטואציות קשות, בין אם זה אונס, הורה נוטש, בריונות, אלימות במשפחה, וכו' (לא הכל מהרשימה מתקיים בספר הזה). בניגוד לסיפור פייסבוק שקראתי ("אומייגאד-אבא-שלי-הרביץ-לי-מה-אני-עושה-עכשיו-הוא-נכנס-לכלא-וואו-עכשיו-חבר-שלי-רוצה-לאנוס-אותי-ועכשיו-אבא-השתחרר-והוא-רוצה-לחטוף-אותי-מה-אני-עושה-הא-חטף-את-הכלבה-שלי-אומייגאדוש-הצילו" [כן. גם אני בשוק ששרדתי עד לנקודה כל כך... כן...]), אז, בניגוד לסיפור, אני חייבת לומר, שפה זה נעשה נפלא, וזאת הצורה השנייה.
כי הטראומה הזאת, הדבר הזה, לא מרפה מהדמות לכל אורך הספר. זה השאיר בה חותם, והיא מתנהגת בהתאם לו. ואני אוהבת את זה, כי זה הדבר היחיד שהופך דמויות לאנושיות, ופה הוא מעולה; הפגמים שלהן. הכאב שלהן והעבר שלהן, והשריטות, וכל הדברים הקטנים האלה שיכולים לשנות אדם מהקצה אל הקצה. שלא נדבר על דמות.
אולי הסיבה שאהבתי את הספר הזה כל כך הייתה שאני מבינה את הדמויות, וחולקת חלק אדיר בהשקפות העולם שלהן. זה לגמרי אפשרי. אבל - אני חושבת שזה מה שיפה כל כך בספר הזה. שהוא מבין אותי וקורא אותי על הדף. לא, אף אחד מההורים שלי לא נטש אותי, או הרביץ לי, או חזר שיכור בלילה. אבל הספר הזה מבין אותי והדמויות מבינות אותי.
אני חושבת שאין הרגשה יפה יותר מזה; הדמויות של הספר הזה מבינות אותי. זה דבר שהופך ספר למיוחד. זה דבר שגורם לך להרגיש שבמובן מסוים, הספר הזה שלך. לא ממובן של "אני כתבתי אותו" - אין לי מושג איך להסביר את זה, אז אל תצחקו אם זה יהפוך למביך מידי - יותר במובן של "הוא פה, הוא שלי", כמו סוג של חבר טוב. כן. אני חושבת שיש ספרים שיכולים להפוך לחברים טובים שלך. אני חושבת שהספר הזה הפך לחבר שלי.
אפשר לומר שאהבתי כמעט כל דבר בספר הזה; הכתיבה המופלאה שפשוט גררה אותי לתוך הספר. גררתי את הקריאה שלו במשך כמה שבועות כי ההתחלה הייתה משעממת, ואז הגעתי למצב שהמחשב נכבה והיה משעמם, ומן הסתם, קראתי כדי להעביר את הזמן, ואז - דף וחצי ופתאום אני בפנים. ההפיכה הדרסטית הזאת היא אחד מהדברים שאני שמחה שקרו. למרות שאני לא מרוצה מהזמן שבו הם קרו, אני צריכה לקום מחר באחת עשרה ובגלל הספר הזה נשארתי ערה עד חמש וחצי לפנות בוקר והתעוררתי בשתיים וחצי, ועדיין הייתי צריכה להכריח את עצמי להוריד אותו מהיד, כי לא סיימתי אותו.
ואז כתבתי הודעת ווטסאפ עצבנית לג'ן, בה כתבתי שאני כועסת עליה שהיא המליצה לי לקרוא את הספר הזה כי אני באמצע ואני עצובה ואני צריכה ללכת לישון ושזאת אשמתה שאני ערה ושזה לא פייר כי אני רוצה עוד אבל צריכה לישון. ושהלוואי שתתעורר בגלל ההודעה.
היא לא התעוררה.
אבל היא כתבה לי משהו שאני לא אשכח בזמן הקרוב; "אל תקראי ספרים מדהימים לפני השינה."
היא יכלה לומר את זה קודם.
אחרי שסגרנו את החלק של הכתיבה, החלק של הדמויות דורש שיתמקדו בו שוב פעם.
אז ככה. אני אשווה את הספר הזה לספר נוער כי הוא נראה כמו ספר נוער. אכן.
אז.
לספרי נוער יש נטייה להפוך את כל דמויות המשנה לדמויות פלקט, והדמות הראשית זוהרת מעליהן. אבל יש משהו מאוד יפה בזה שהיא חברה של גאונת מתמטיקה שמשאירה אותה בצללים בנושא הזה, ושילד בן שתיים עשרה שלומד בכיתה י"ב מכין אותה למבחנים לקראת האוניברסיטה.
במתמטיקה.
כן. אני יודעת.
חוץ מזה, לא, כל העולם לא מסתובב סביבה. ולא כל שתי דקות אומרים לה "אווו את מסכנה", "אווו רחמים" (לא אמרו אף אחת מהמילים האלה בספר הזה. זה היה מדהים). והיא לא הדמות היחידה בספר הזה עם חיים דפוקים.
ולכל דמות יש את השריטה הקטנה שלה, וכולן מספרות סיפור שונה וביחד הופכות את הספר למעולה. ולא, אני לא אתמקד באף דמות ספציפית (למרות שכרגע התמקדתי בדמות הראשית, אבל לא משנה), כי אז אני אשכח כמה דמויות וארגיש רע על זה, כי אני באמת אוהבת את כל הדמויות בספר הזה.
בכל מקרה, הסופרת בחרה נושא חזק, והיא ביצעה אותו מעולה. לפחות לפי מה שאני חושבת D:
אני חושבת שלא כל האנשים יאהבו אותו, ולא כולם יחשבו שהוא מעולה, ויותר קשה, גם מאלה שיאהבו אותו, אולי הם לא יחשבו, כמוני, שהוא "הספר שלהם".
אבל אני חושבת שאיהנה מהפריבילגיה שיש לי על הספר הזה D: כי הוא שלי.
נ.ב -
הצילו.
איפה לעזאזל אני אמורה לשים אותו על המדפים. כלומר. אני מסדרת לפי סדר הספרים שאהבתי, הוא לא הכי טוב שקראתי, אבל כל כך אהבתי אותו. מה אני עושהT_T
