ביקורת ספרותית על לעזוב לפני בוא הגשמים מאת אלכסנדרה פולר
ספר טוב

---

"בבוקר החורפי שלפני החתונה, כשישבתי עם מתנת החתונה של אדמסון בחיקי, לא קלטתי משום מה שזה הבוקר האחרון שלי עם הטבח הזקן. הייתי צריכה לצפות זאת, לא רק מכל הסיבות המובנות מאליהן אלא גם בגלל גביע העץ. הוא היה מחוספס והדיף ריח מתכת הרה אסון, כמו דם שנשפך זה עתה ממשהו מרהיב ועתיק. אבל כבר ראיתי את החריץ הדקיק מתהווה היכן שיווצר הסדק הראשון, אשר בעוד כמה שנים יגרום לגביע ליפול מאדן חלון בוויאומינג ולהתרסק ללא תקנה. עד אז אדמסון כבר ימות מהשחפת שכירסמה בו ואשר אובחנה בשוגג כברונכיט כרוני, ואני אניק את ילדי השני, ואמא תסתחרר לעבר שיגעון עמוק כל כך שהיא תגמור בכותונת משוגעים בבית חולים לחולי נפש בזימבבואה. לו הייתי מיומנת יותר, או אולי מודעת יותר, אולי הייתי מצליחה לחזות את כל הגורלות המרים הללו בתוך הפגם הבודד המתהווה, אבל ביום החורפי ההוא הכול נראה לי מושלם, ואם זה אפשרי בכלל, הולך ומשתפר"

אלכסנדרה פולר, אפריקאית ממוצא אנגלי שחיה חיים פרועים למדי עם משפחתה בחווה בזימבבואה, פוגשת את צ'רלי רוס, אמריקאי שמבוגר ממנה ב-11 שנים. על אף היותו מדריך בספורט אקסטרימי צ'רלי נראה לאלכסנדרה בתור עוגן יציב בחיים כאוטיים, והיא מתחתנת איתו והם עוברים לארצות הברית ומביאים לעולם שלושה ילדים. הסיפור הזה הוא סיפור גירושיה ששל אלכסנדרה. הספר אינו רומן, הן במובן שהוא לא מנסה לשרטט עלילה מסודרת סביב דמויות מוגדרות, הן במובן שהוא לא בדוי בשום צורה. הסוגה נקראת ממואר, כלומר אוסף זכרונות או יומן אישי, ולכן הוא משלב חוויות עם תחושות, זכרונות, ציטוטים, מקורות ואסוציאציות אישיות. אלכסנדרה מספרת את הסיפור האישי שלה, ולפי הדרך שבה היא מתארת, זה עובד לה, במקום שבו שמונה או תשעה רומנים שכתבה לפניו נדחו על ידי הוצאות הספרים.

יום אחד, לפני הרבה שנים, הייתי בספרייה, ותוך כדי שעיינתי וחיפשתי ספרים לקחת הביתה ציינתי באוזני מכרה שהיתה שם שזה ספר שבעלי לא יאהב. היא קפצה מיד "ככה? מה? את נותנת לו לקבוע לך את נושאי הקריאה שלך?". וכמו שקורה לי מדי פעם האמירה הזאת, ששמעה ממני כביכול דברים שבכלל לא אמרתי אלא שיקפה עולם פנימי של המכרה המגיבה הרימה אצלי איזה דגל פנימי קטן ואדום. שנים אחר כך, כששמתי שהמכרה ההיא התגרשה מבעלה, לא הייתי כל כך מופתעת. זה דגל קטן כזה, ומה שמרים אותו יכולה להיות אמירה אגבית לחלוטין, כמו חברה שסיפרה לי שהם עוברים לקיבוץ כי בעלה רוצה ואני שאלתי את עצמי בשקט איך הוא לא מכיר אותה וחושב לקחת אינדיבידואליסטית לחיי קיבוץ. כמו אמירות אחרות, סתמיות לחלוטין, ומנבאות פרידה או גירושין. יכול להיות שזה סתם סטטיסטי, כי הרבה אנשים מתגרשים, אבל אני אוהבת לחשוב שיש לי חוש פנימי כזה, כמו זה שאומר לי מתי אישה בהריון עוד לפני שהיא מספרת עליו להורים שלה אפילו. מי יודע מבחוץ מה קורה בתוך הפנים הפנימי של זוגיות בין שני אנשים? ובכל זאת לפעמים האנשים שמבחוץ יודעים הרבה יותר מהזוג שנמצא בלב ליבה של המערבולת עצמה.

"חשבתי על ספינה בנמל שמניפה את דגל הקוד הבינלאומי לימה הידוע גם בשם הג'ק הצהוב. פירושו "ספינה בהסגר". אני אוהבת את המילה הסגר ואת הכסות המגינה המשתמעת ממנה. אני אוהב גם את הרעיון של דגלי איתות. בעת משבר מהסוג השולל מאדם את יכולת הדיבור, כשאין עוד אפשרות לתקשורת אינטימית מורכבת, נותר עדיין הסמל הפשוט, המאיים, של שני ריבועים צהובים לצד שני ריבועים שחורים: עצור מיד את כלי השיט שלך".

לא קל לקרוא את הספר הזה. הוא חשוף, הוא בודד, הוא נוגע עמוק בעצב וכאב, הוא מרקד על גבול הטירוף והוא כאוטי בהרבה מובנים. מאוד לא קל להיות אלכסנדרה, החל מהחיים המוזרים והמסוכנים בילדות אפריקאית, כולל אחות קטנה שטבעה ומתה, משפחה שחיה בתנודות של עושר ועוני חריף ובלי סדר ושפיות. ועבור להגירה לארץ אחרת לחלוטין, בניסיון נואש כמעט לחיות חיים מסודרים ומועילים. וכלה בהתמוטטות הכלכלית הכרוכה בפרנסה מסוכנות נדל"ן באמריקה של אלפיים ושמונה. ועם כל זאת הוא מעניין, מסקרן מאוד, אינטליגנטי ביותר ומעורר סימפטיה רבה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על לעזוב לפני בוא הגשמים