נתחיל בזה שאני מאוד אוהבת ממוארים– לקרוא בספר זיכרונות. נכון שכל ספר זיכרונות הוא אוטוביוגרפיה, אבל לא כל אוטוביוגרפיה היא-ספר זיכרונות, כי ממואר הוא לא מובנה ומסודר אלא נכתב מקטעים מקטעים בדרך כלל בלי סדר כרונולוגי. זיכרון אחד משתלב באחר, או נטמע בו, מעין רצף אסוצייטיבי. ולדעתי זה מאפשר לנו להיות שותפים להרהורים הנלווים, לגישושים, לחיפוש לתהיות,ולפענוח ממש תוך כדי ... וזה הופך לחוויה אחרת .

וה

מי שהתנסה בקריאת ספרי ממואר (זיכרונות) ואהב, שיקרא את ספרה של <mark>אלכסנדרה פולר</mark> - זוהי חוויה מרגשת במיוחד. קראתי את ספרה בהמלצתה של הספרנית. על מחברת הספר, <mark>אלכסנדרה פולר</mark>, נכתב על גבי הכריכה שהיא אחת מהכותבים הטובים ביותר בז'אנר הממואר בתקופתנו. וזאת ממש מחמאה.

בניגוד למגמה המשתלטת על חנויותת הספרים והוצאות לאור בישראל - המעדיפות את ז'אנר הרומן על פני ז'אנר הממואר, הספר של פולר אינו מתחפש ואינו מתח

"בבוקר החורפי שלפני החתונה, כשישבתי עם מתנת החתונה של אדמסון בחיקי, לא קלטתי משום מה שזה הבוקר האחרון שלי עם הטבח הזקן. הייתי צריכה לצפות זאת, לא רק מכל הסיבות המובנות מאליהן אלא גם בגלל גביע העץ. הוא היה מחוספס והדיף ריח מתכת הרה אסון, כמו דם שנשפך זה עתה ממשהו מרהיב ועתיק. אבל כבר ראיתי את החריץ הדקיק מתהווה היכן שיווצר הסדק הראשון, אשר בעוד כמה שנים יגרום לגביע ליפול מאדן חלון בוויאומינג ולהתרס

וואו... נהנתי מכל רגע קפצתי לזמן מה לאפריקה, האמת התחממתי שם תיאורי הנוף האינסופיים .
הסיפור מספר על חזרתה של הסופרת <mark>אלכסנדרה</mark> ביתם של זוג בריטי לזיכרונות ילדותה באפריקה.
יש בספר הזה אהבה, מלחמה והישרדות.