קצת הוליכונו שולל, קצת שכחנו, אגנס רוצחת...!!
הספר מרתק, הסוף העכיר את רוחי מאוד!!

מעט מאוד ספרים גרמו לי להתרגש ולצפות לסוף טוב, כמו ספר זה.
התקופה והמקום הם איסלנד של המאה ה 19. פגעי האקלים זהים להיום, זאת מבלי לדעת על התחממות או התקררות של כדור הארץ. כמו בשאר העולם, איסלנד היא ארץ של מלוכה ושליטים. אין בה "אצילים" , אבל המינויים של המלך יוצרים הירארכיה מאפשרת שליטה בסיוע בעלי האחוזות. הם האדונים והבעלים המוחלטים על נשותיהם, ילדיהם וכמובן המשרתות.
בעל הבית יכול ברצותו לתת הסכמתו לנישואי המשרתת, כמו את בתו. היא גם תשמיש המיטה שלו כרצונו, לעתים למורת רוחה של אשתו. ומכאן נוצרים שני רבדים: הילדים ה"מוכרים", בניהם המשותפים של האדון ואשתו הרשמית, מול הילדים האסופים, שבתורת האטום נקראים "אלקטרונים חופשיים", שאינם מסופחים תמיד לשום יחידה משפחתית והם ממלאים כמעט תמיד את משרת המשרתות והמשרתים.
כמוסכמה חברתית, אין האוכלוסייה הנחשבת, רואה בקריאה ורכישת ידע של המשרתים, האסופים והממזרים, דבר חיובי, אלא בזבוז זמן ואפילו איום.
אל תוך השלגים ומזג האוויר הקשה, נקלעת אגנס, שאמה נוטשת אותה עם אח שצריך לטפל בו. וחרף מצבה היא מפתחת מיומנות קריאה ולימוד, ואפילו חופש להתאהב בנתן, רופא, בעל אחוזה קטנה.
עד למפגש עם אגנס, ניהל נתן קשר עקרי עם.. המשוררת רוזה, אישה נשואה מרובת ילדים. כפי בחיים "יש כללים ויש היוצאים מן הכלל", הדבר תלוי כמובן במי מדובר.
אגנס נאשמת ומורשעת ברצח נתן. זאת מבלי לתת לה לאמר את דברה ומבלי להבין באמת את מניעיה. עד לביצוע גזר הדין היא מתארחת אצל משפחה ועובדת כמשרתת. טוטי, כומר מוודה מופיע כל יום, לכאורה כדי להכינה לקבלת הדין והכנה לעולם הבא, ולמעשה הוא פסיכולוג בחסד. לאט לאט הוא חושף את אישיותה הנפלאה.
הספר מרתק. הוא משרה קסם של מקום, אקלים, ואנשים. החל ממפיצי השמועות והאמונות התפלות, וכלה בחיים הפשוטים של הצורך להזדרז בקציר לפני הגשם, או תהליך שימור בשר והכנת נקניקים.
העיקר, לדעתי, בספר הן תובנות הזרועות בו לכל אורכו כמו המודעות העצמית של אגנס : "אני אגיד לך משהו, הכומר טוטי. כל החיים שלי אנשים חשבו שאני חכמה מדי. מתריסה.. בדיוק בגלל זה הם לא מרחמים עלי, מתוחכמת מדי מכדי להסתבך בטעות. אבל סיגה היא טיפשה, יפה וצעירה, ובגלל זה הם לא רוצים לראות אותה מתה".
או התובנה על נתן :" שנאתי להיות האישה שלו. לילה אחת הייתי אהובתו , קצב נשימתו הנוקשה מתואם לשלי, ולמחרת הייתי אגנס המשרתת. והפקודות הקרות שלו נשמעו כמו נזיפות..... אהבת פעם אישה? הייתה מישהי שאהבת באותה עוצמה שבה שנאת את שליטתה בך?"
ויש עוד תובנות ותיאורי חיים רבים.
שווה לקרוא.

נראה שספרים רבים עוסקים באשמה, חפות ומה שבינהן. אולי כי זה תמיד מעניין לקרוא על פשעים של אחרים, ואולי כי אנחנו יודעים בסתר ליבנו שהאיסורים החברתיים האוסרים על פשעים הם ציפוי דק העלול להיעלם כשהיצרים גוברים, ואפילו האדם הנורמטיבי ביותר עלול להיקלע למצב בו יהפוך לפושע. הסיפור הבדיוני הזה מבוסס על מקרה אמיתי, רצח שבוצע באיסלנד בתחילת המאה ה 19, ורוצחת שנידונה למוות והיתה האישה האחרונה שהוצאה להורג שם. העלילה מנסה לתהות על קנקנה של אגנס מגנוסדוטיר, בת לא חוקית, משרתת, רוצחת.

אגנס שדינה נגזר משוכנת בחווה חקלאית שיושביה נאנסו לקבל אותה ולהשגיח עליה עד ביצוע גזר הדין. את סיפורה היא מספרת בגוף ראשון לעוזר כומר האמור להיות הרועה הרוחני שלה. הסיפור הנפרש לפנינו עוסק יותר בחיים הקשים של החקלאים באותה ארץ בעלת מזג האוויר הבלתי אפשרי, בגישתם של האיסלנדים - נוצרים לותרנים-אוונגליסטים - לילדים לא חוקיים, "אסופים" שהם בחסות הקהילה, בחיים קשים ודלים, בעוני על גבול - ואולי עובר את אותו גבול - של רעב קבוע. למרות התנאים הקשים התרבות מפותחת. אנשים קוראים ומכירים "סאגות" - סיפורי עלילה של מלכי איסלנד בימי הביניים ומעריצים משוררים ושירה עלילתית.

הסופרת - אוסטרלית דווקא - למדה שנה באיסלנד במסגרת חילופי סטודנטים. היא נתקלה אז בסיפור, והספר שכתבה הוא פרי מחקר מקיף שעשתה שכלל את תנאי החיים של איסלנד במאה ה 19. הספר זכה בפרס אינדיס לספר ביכורים.
קנט הצליחה לתאר דמות מורכבת ולהפריד בין הדמות לבין המעשה שעשתה, תוך שהיא מעלה שאלות נוקבות בדבר אשמה וחפות, והקשר בין התנהגות לא נורמטיבית לבין הנכונות להאשים את בעליה. השאלות האלה, נראות לי רלוונטיות היום כמו במאה ה 19, ולא רק באיסלנד.


*

זה ספר שני ברציפות שאני קוראת, ושיש בו דמות בשם אגנס. תהיתי לעצמי אם רק נדמה לי, או שיש נטייה לכותבים לבחור בשם אגנס בשביל מכשפה. אני לא יודעת למה חשבתי על זה. אולי בגלל טרי פראצ'ט. אולי סתם. אז הלכתי ובדקתי קצת, וגיליתי כי משמעות השם אגנס הוא טהורה, צנועה. חוץ מזה מצאתי בוויקיפדיה מידע מעניין:

"אַגְנֶס הקדושה, או אגנס מרומא, היא מרטירית מהתקופה הרומית, המוכרת כקדושה בנצרות הקתולית ובכנסיות המזרחיות. יום חגה ב-21 בינואר. היא משמשת בעיקר כפטרונית של הבתולות והגננים, וכן כפטרונית של ילדות, זוגות מאורסים וקורבנות אונס. לפי האגדה, אגנס, ילדה בת שתים-עשרה שנה, הואשמה בהשתייכות לדת הנוצרית, בזמן הרדיפות של הקיסר דקיוס בשנת 249, או, לפי מקורות אחרים, אלה של ולריאנוס ב-258, או של דיוקלטיאנוס ב-303. כך או כך, האגדה מספרת כי לאחר שסירבה להקריב קורבן לאלה וסטה, הורה הקיסר להפשיטה מבגדיה ולהעמידה במקום שבו הציגו זונות העיר את מרכולתן (לפי אחת הטענות, מאחר שהחוק הרומי אסר על הוצאתן להורג של בתולות). באופן פלאי איש לא העז לחללה; היחיד שהתקרב אליה נפל לארץ ומת. אלא שהנס שנעשה בה לא הצילהּ מהמרטיריום. היא הועלתה על המוקד, וכשהאש לא נגעה בה, פקעה סבלנותו של הנציב הרומי, והוא ערף את ראשה בחרבו."

אגנס מגנוסדוטיר (= "בתו של מגנוס") הוא שם אמיתי של אשה שהואשמה ברצח באיסלנד במאה התשע עשרה ונשפטה למוות. במקרה יצא גם שם שהוא מאוד סמלי, ומתאים לעמדה של המחברת. על העובדות ההיסטוריות המעטות הידועות, הלבישה האנה קנט סיפור שלם. הוא מתאים לאג'נדה הפוסלת מכל וכל את הלגיטימיות של עונש המוות, וכן לעמדה התואמת המחפשת בכל פושע את נסיבות החיים הקשות שהובילו אותו בהכרח למעשה שלו. אגנס, לא ממש צנועה, בטח לא בתולה, וכנראה גם לא טהורה, משוכנת בבית משפחה איסלנדי עד למותה. באופן טבעי המשפחה נוהגת כלפיה בהסתייגות, אבל אלה נושרות אט-אט. כמו כן סיפורה הולך ונגלה לקורא, דרך שיחות שלה עם הכומר שבחרה לה, ודרך פלשבקים אישיים מהעבר, אותם היא לא מגלה לכומר.

האווירה בספר קשה, מתארת חיים קשים מאוד באיסלנד הקפואה והקשוחה. עוני מרוד, רעב, ילדות קשה, מחלות קשות וחוסר ידע ברפואה. וכן דת קשה המתקשה לספק נחמה, ואולי בכלל לא רוצה בזה. כשלקחתי את הספר ציפיתי לקרוא הרבה על הזווית של המשפחה הנאלצת לארח את אגנס, אבל הדמויות הללו נותרות שטוחות למדי ואינן מתפתחות. המורכבות של דמותה של אגנס עצמה מתפתחת לאורך הספר, אבל אני התקשיתי להשתכנע בה. הכתיבה עצמה מבולבלת למדי, מערבבת הווה ועבר, מחשבות ודברים שנאמרו, עובדות וסיפורים. אפשר לקרוא, לא חובה.

סיפור מקסים ומרתק המבוסס על מקרה אמיתי שאירע באיסלנד בשנת 1828,
בעל חווה ואורחו נמצאים מתים בחוותם שהועלתה באש.
2 המשרתות ואורח מחווה סמוכה ששהו במקום, הואשמו ברצח ונגזר על שלושתם עונש מוות.
אחת המשרתות זו אגנס.
הוחלט שעד לביצוע גזר הדין, יפזרו את שלושת הנאשמים, בחוות שונות, בגלל בעיות לוגיסטיות במאסר בכלא.
אגנס נשלחת לחווה חקלאית של אחד מקציני המחוז בקורנסו, לבית משפחה של הורים ושתי בנות.
המשפחה נחרדת מהרעיון שרוצחת תתגורר בביתם, אך אין להם ברירה.
אגנס מועסקת כמשרתת בחווה המשפחתית.
אחת הזכויות היחידות שעוד נותרו לה עד הוצאתה להורג, היא הזכות להיפגש עם כומר שיעזור לה להציל את נשמתה החוטאת.
במפגשים עם הכומר טוטי, אגנס נפתחת ומספרת לו את סיפור חייה ואת חלקה בפרשה שהורשעה בה,
בתוך כך גם המשפחה נחשפת לסיפורה של אגנס והיחס אליה משתנה בהתאם.
תוך כדי הסיפור אנו למדים על תנאי מזג אוויר קשים בחורף האיסלנדי.
למדים על צורת החיים בחוות באיסלנד במאה ה-19, על נופים יפים, על הזוהר הצפוני ועל חיי הקהילה.
הסיפור החזיר אותי לחוויות האישיות שלי מטיול באיסלנד לפני שנים אחדות,
בהבדל קטן, שאני הייתי שם בקיץ, בימים ללא חושך בכלל ובנופים מהממים.
מומלץ בהחלט (גם הספר וגם איסלנד..)

הדמויות הראשיות ברומן זה, אמיתיות אך הסיפור והעלילה בדיוניים.
הרומן המתרחש על אדמת איסלנד בתחילת המאה ה19.
אגנס האסופית , אשר לא ידעה אהבת אם ואב. הייתה משרתת מאז גיל העשרה. היא מואשמת ביחד עם סייגה ופרידריק ברצח שני גברים ובשריפתם. גזר הדין נקבע על ידי השופט, וזהה לשלושתם. הוצאה להורג. מועד טרם נקבע.
בתחילה היא שוכנה בבית הכלא, אך היות והמחייה עבורה הייתה יקרה. הוחלט לשכנה בחווה אצל העוזר ליועץ המחוז יון, מרגרט ושתי בנותיהן.

כך נפתח הסיפור. במהלכו אט אט נחשפו דמויתיהן של בני המשפחה. חרדתם לארח בביתם רוצחת עד לביצוע גזר הדין, נחשפה. אט אט מכירים את הדמויות במשפחה וכן את הרוצחת, את מורכבותן, ויופיין . נהניתי לחוש את נופיה הקסומים של איסלנד במהלך עונות השנה .
נהניתי לקרוא את מחשבותיה הפיוטיים, ותיאוריה של אגנס.
במהלך הסיפור הצחיק אותי חטטנותה של השכנה של מרגרט. אשר גם כאן הסופרת פותחן עבורינו צוהר לגילוי מורכבותן ויופיין של דמויות נוספות.

במהלך הסיפור, גיליתי בעצם את אנושיותה ויופייה של אגנס. מטרתה של הסופרת הייתה ליצור כי החיים אינם צבועים בשחור ולבן. עבורי המטרה הושגה.

מומלץ.

ספר נפלא!
האנה קנט הצליחה להעניק לי את התחושה הזאת של ההיסחפות לסיפור- שזוהי התחושה שקובעת- מבחינתי- אם הספר הוא טוב או סתם. נשאבתי לחיים הקודרים והקשים של הכפריים האיסלנדים, שאצלם כל יום רגיל הוא מאבק נגד כוחות הטבע (באמת למה הם החליטו שיהיה להם נחמד במקום עם סופות שלגים וקור אימים?), וכמו בכל רומן היסטורי- הדמויות באות בקונפליקט מול התנהלות החברה בתקופה זו- מהדמות הראשית עד לשולית. הסופרת כותבת באופן מדויק וקולח את השתלשלות העניינים, הדמויות הן עגולות ועמוקות, כל אחת עם סיפורה שלה, תיאורי נוף מרהיבים--- וכתיבה נוגעת לב וצורבת בכל מה שנוגע לרגשות הדמויות.
הסיפור הוא על אגנס, אישה פשוטה שהחיים התאכזרו אליה כמו אל נשים רבות באותה תקופה, שמואשמת ברצח של שני אנשים. אגנס היא לא מושלמת, היא פגומה- בדיוק כמו כולנו- אבל היא אישה חזקה עם מצפון נוקף וראש על הכתפיים. היא דמות שמאוד התחברתי אליה- הרגשות והמחשבות שלה כל כך כנות ואמיתיות, שאי אפשר שלא לאהוד את האישה האמיצה הזו. הסיפור הזה מנסה לשנות את תדמיתה ההיסטורית של אגנס כ"מכשפה" ש"השחיתה" חיים של אנשים. יש פה ביקורת חברתית כלפי הממשל, שינקוט באמצעים של הוצאה להורג ועונשים אכזריים כרוחם גם כלפי חפים מפשע מתוך מניעים פוליטיים (פה שום דבר לא השתנה בעולם). ספר מרגש וצובט בלב- מודה שדמעתי בסוף..... מומלץ בחום♥♥

אחד הספרים המשעממים ביותר שקראתי. צלחתי איכשהו את קריאתו רק כי לא היה לי ספר אחר לקרוא. הסיפור עצמו מבוסס על מקרה אמיתי של רציחות שהתרחשו באיסלנד במאה ה-19, ושבעקבותיהן הוצאו להורג השותפים לפשע. גיבורת הספר מעבירה את זמן ההמתנה להוצאתה להורג אצל משפחה שנאלצת לארח אותה. בזמן הזה היא מגוללת את גירסתה בפני כומר. הספר יכול היה להיות מעניין בזכות התוכן, אך הוא פוספס לגמרי בהעברת המסר שלו. הוא כתוב בצורה מייגעת ובשפה גרועה. הסיפור לא מתקדם לשום מקום. הוא לא מצליח לתאר את הנופים של איסלנד ורק מלא בשמות ארוכים של מקומות. בגב הספר נכתבו תשבוחות רבות עליו אך כלום לא נכון: זהו אינו רומן מתח אפל, אין בו תחכום ויופי או שפה לירית עשירה.

סיימתי את הספר, ו...נזכרתי בקטע שכתבתי, פעם. הנה הוא לפניכם, (הביקורת שלי על הספר- בהמשך):
***
דלת המתכת החלודה נפתחה בקרקוש חורקני ואיטי, והוא ידע שזה בא. היום ההוא. בא. זהו.

חודשים רבים המתין, טיהר נפשו, התקרב לקונו, אולי חזר בתשובה.
מראש הוזהר: לא תדע את היום. אך ידוע ידע: יום יבוא. והוא יבוא.
אחת היא דינם של אויבי המהפכה.

התכווץ על הרצפה, מצונף. פתע כה השתוקק להיות מקק! אולי אפילו תולעת. רק עוד כמה רגעי חיים. רק לא לעצור עכשיו.
כמו בחלום, כמעט לא חש במתחולל איתו.

נתפס בחוזקה, נגרר החוצה, אל אור השמש.

רקע כמשוגע בידיו וברגליו, ללא השפעה.
כה מהר הובל אל החצר!

בעיניים דומעות ראה את חלונות התאים משחירים מולו. שריקות עידוד ובוז גם יחד.

כהרף עין מצא עצמו על הבמה. ניצב רועד, ממלמל וידוי, מעביר בחופזה את חייו.
רגע מהיר, וראשו בלולאה, עדיין חי.
בימינו גאה כתם גדול:
התליין. גדול, משועשע, אוחז בידיו את הכלי.

הוא עוד הספיק לשמוע: "יהודי ש.." וצנח בבת אחת אל החושך, אל העלטה, אל העולם שמעבר.

***

כן אשמה, לא אשמה, אגנס או אננס- הספר נהדר.
ראשית בגלל האווירה. סוף סוף ספר שלוקח אותנו רחוק, רחוק. גם לעבר (1800 משהו) וגם לאיסלנד. אממ... רחוק!
שנית- הסופרת מייצרת עניין לכל אורך הספר. אשמה או לא אשמה? תיתלה או לא תיתלה?
שלישית- במה היא אשמה בכלל? ומי זה נתן קטילסון?..

לאט לאט הולכת ומתבררת בפנינו כל העלילה. מי נגד מי, ולמה. עבודה יפהף בסך הכל. הספר מעניין לכל אורכו וכתוב נפלא.

הסופרת בהחלט כיוונה לכיוון מאוד מסויים: משרתת פשוטה שמואשמת ברצח- על לא עוול בכפה, ולא רק זו- אלא גם סבלה מיחס מאוד הגון ומנצל במיוחד ע"י האדון/ידיד/ קורבן: נתן קטילסון.
היפה בכל הסיפור הוא שבסך הכל מדובר בגרסתה של אותה אגנס לסיפור. (וזה בסדר) וכיוון שכך- ניתן לטעון שאגנס כ-ן אשמה, ולאורך הספר כולו היא רק מנסה לחפות על אשמתה עם סיפור פנטסטי....
כך או כך- ספר טוב מאוד.