את אלדד כהן אני מכירה מעולם המשחק. לא באופן אישי אבל הוא ידוע בקרב קהילת השחקנים כמחזאי וכסופר. רבות הפעמים שאפשר לשמוע מונולוגים שלו בבחינות הקבלה לבתי הספר למשחק או בתחרויות מלגות. המונולוגים שלו מככבים. ובצדק.
פעמים רבות הסתכלתי על הסיפור "אנה" מתוך "לפחות היית מת בצורה מסודרת" ורציתי לבחור אותו כמונולוג לתחרות או אודישן אבל לא עשיתי את זה. אצלנו זה מה שנקרא "מונולוג חרוש". עושים אותו הרבה ולא רק שעושים אותו גם קוטפים איתו פרסים. זה מונולוג מפחיד כי הוא טוב. ועשו אותו טוב יותר לפניי.
זהו אינו ספר עלילתי כי אם ספר שמורכב מסיפורים קצרים ונקרא בנשימה אחת.
אל תטעו לחשוב שזהו ספר מונולוגים בגלל פתיחת הביקורת. אלו סיפורים קצרים שיש מהם כמה היכולים לשמש כמונולוג אבל לא זו מטרת הספר. בנוסף, בסוף הספר יש חלק של מחזות קצרים וקלילים שהוא פשוט יוצא מן הכלל.
אני לא זוכרת מתי לאחרונה קראתי ספר וצחקתי. לא חיוך, לא גיחוך, צחוק של ממש. אלדד כהן מחיה בדמויות שלו עולם פנימי שלם ומצליח לייצר מהלך מעניין ומובהק בכל טקסט.
הסיפורים חכמים מצחיקים שנונים ועמוקים. לעיתים חדים עד כאב, לעיתים פשוט כנים ונוגים.
"אני אנה. עוד מעט אני מתה. אני חולת לב, ריאות, ויש לי פוטנציאל לסרטן. והכל בגלל הבדידות. אין לי חבר, אין לי חתן. כל היום אני מסתובבת ברחובות ומחפשת חתן. מחפשת ומחפשת, לא מוצאת.... איפה לא הייתי, מה לא עשיתי, היכן לא בדקתי...אין קיוסק שלא הייתי. אין מונית שלא דפקתי. נמאס לי. רוצה למות."


















