ביקורת ספרותית על ספר הצחוק והשכחה מאת מילן קונדרה
ספר טוב

---

מילן קונדרה, מומחה הנפש והטרגדיה, ממשיך להשתמש בדיאלוגים נוגים, פרטים אוטוביוגרפיים ובתמות מהפנטות על מנת להמחיש לקורא את הייאוש האבסורדי שבקיום.

המקבץ מכיל שבעה חלקים המביעים את געגועיו של הסופר אל מולדתו החופשית.
הוא נכתב בעת גלותו בצרפת, לאחר שהטנקים הסובייטים פלשו לארצו.

הסתייגותו של קונדרה מהקומוניזם נשקפת כבר בסצנת הפתיחה (סיפור השליטים והכובע), צדו הראשון של השכחה אליו אנו נחשפים.

קונדרה מיטיב להמציא הגדרות, להפיח בהם חיים ולהסעיר את הקורא בעקבותיהם. הארוטיקה ביצירתו לרוב מעודנת וענוגה (אם כי היו יוצאים מן הכלל).
בהתייחסותו לקדחת הכתיבה שפשטה באנושות, לא ברור אם הוא בז או דווקא משבח את מניעי הכתיבה (כנראה הראשון).
סיפורו של מירק מסמל דור שלם המנסה לגנוז את עברו.
חשבתי שהסטודנט יגשים את נקמת הליטוסט שלו ע"י השתטחותו על פסי הרכבת המובילים את כריסטינה הרחק ממנו.

הספר מציג, בין היתר, מין עולם מעבר בין החיים והמוות, דיון פורה בין מבחר המשוררים ואת חיסולה של המוזיקה הקלאסית בידי הקידמה.

מעבר לרעיונותיו המרתקים, הוא מכיל מספר משפטים אותם אבקש לזכור -
"האדם חי בתהום שבין הגדול ללא סוף והזעיר אין קץ"
"למוות שני פנים – האחד חידלון והשני הקיום המבהיל של הגופה"
"גם מין אינו אהבה, אלא טריטוריה שהאהבה סיפחה אליה"


לא נטול פגמים, אך מיוחד,
ארבעה כוכבים.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על ספר הצחוק והשכחה