ביקורת ספרותית על לוליטה - מהדורת הספריה החדשה מאת ולדימיר נַבּוֹקוֹב (נאבוקוב)
ספר מעולה

---

את הספר הראשון של נבוקוב שאני קוראת בחיי, ואולי הטוב ביותר שלו, התחלתי לקרוא מעט לפני תחילתה של התקופה הקשה ביותר בחיי, בה חוויתי אובדן אישי קשה מנשוא. מכיוון שכך יצא, לא הצלחתי להעניק לספר את המיטב שלי, ובחלוף זמן-מה התחלתי לקרוא בו מחדש. הקריאה, מן הסתם, לא הייתה רצופה והתאפיינה ברעשים רבים, ואכן - לקח לי מעל חודשיים לסיים את היצירה.

אבל אני שמחה שלא ויתרתי לעצמי. גיליתי יצירת מופת.

הספר לוליטה הוא יומן אישי, וידוי של הומברט הומברט, גבר אירופאי משכיל בגיל העמידה, הכותב את וידויו מתוך תא המאסר בהמתינו לתחילת משפטו.
הומברט מתחיל את סיפורו בילדותו באירופה, אותה נטש לטובת ארה"ב אחרי גירושיו. הוא ממשיך ומתקדם בציר הזמן לעת בה הכיר, בערך כשהיה בן 37, את שרלוט, אשתו השניה. שרלוט הייז היא אמה של דולורס, המכונה לו, או דולי, או לוליטה, בת ה-12. הומברט מתאהב בילדה נואשות, וכאשר שרלוט מתה בתאונה, הוא לוקח על בתה אחריות מלאה, פוצח עמה במסע ברחבי ארה"ב, מנסה לתפקד כאביה המחנך ובמקביל, מנהל עמה מערכת יחסים מינית מלאה.

הומברט מעלה את זכרונותיו על הכתב תוך כדי מודעות מלאה לחטאו, לפסול שבמעשיו. הוא יודע שיום אחד יקראו את יומנו, והוא פונה אל הקורא כל הזמן ומקיים עמו סוג של קשר. עתים הוא מתנצל, עתים הוא מצטדק או מסביר את עצמו. הומברט מחניף לעצמו הרבה - הוא טורח לכל אורך הדרך להדגיש את עליונותו האירופאית התרבותית ביחס לשטחיות האמריקאית אותה מייצגות לוליטה וחברותיה, הוא מתאר את עצמו כגבר יפהפה ומושך, כאקדמאי וכותב מוכשר, כמי שהצליח רבות להתחכם, לתחמן ולשטות בפסיכיאטרים ובדמויות אחרות. מבחינה נפשית, הומברט מצטייר כאישיות לא יציבה במיוחד שכן הוא נכנס ויצא מאישפוזים וטיפולים פסיכיאטריים מספר פעמים במהלך חייו. לא בכדי הוא מתנהג כנרדף ואף חושד בעצמו כי הוא הוזה את יריבו, את האדם המאיים על הקשר שלו עם לוליטה. הומברט הוא אדם שמעריך מאוד משחקים, דוגמת משחק השחמט והטניס, ויש לו ידע עשיר בספרות ובשפות.
הומברט מתרגש מינית ורומנטית רק מילדות, אותן הוא מכנה נימפיות, כאשר האחת והיחידה שלו, אהובת נפשו, היא לוליטה.
למרות הסלידה החד משמעית מפדופיליה, הגינוי הטוטאלי והזעזוע, קשה שלא להתרגש מכנות רגשותיו הרומנטיים של הומברט בעיקר בסופו של הספר, כשמתברר שהם נותרו בעינם למרות שהילדה בגרה והיא כעת בת 17, כבר לא "נימפית" טיפוסית אליבא דה הומברט.

לוליטה, הילדה המתייתמת מאמה, מתגלה כדמות מתעתעת. מצד אחד היא מאוד צעירה, ילדותית במובנים רבים, חובבת "שטויות" אמריקאיות כמו שבועונים פופולריים, פרסומות ושחקני קולנוע, חפצים מצועצעים וזוטות שונות, התואמים לגילה ולחברה בה היא גדלה. מצד שני, דולורס מציגה גם איכויות מסוימות; היא משחקת טניס, אוהבת תיאטרון ולומדת משחק. יש בה מן התחמנות, העורמה והאגואיזם. אכן, לוליטה דומה להומברט במובנים שאינם בלתי משמעותיים.

נבוקוב הוירטואוז כותב בגאוניות, הן שפתית והן ספרותית. חלק מהסיבות בגללן קריאתי היתה כה איטית, טמונות בשפה העשירה, בדימויים המורכבים שלו ובשאר אמצעים לשוניים מרשימים. צללתי לתוכם, הם אחזו בי לרגעים אחדים, מילאו והעסיקו אותי, עד שהתמונה התבהרה סופית.
נבוקוב מצייר תמונות מורכבות, עמוקות, בעלות משמעויות רבות והקשרים רבים. רק אחרי שקראתי את אחריות הדבר המעולות, האחת של המתרגמת והשניה של מנחם פרי, גיליתי עולמות שלמים הקיימים בספר שלא עליתי עליהם בקריאה. רמזים מסוגים שונים, משמעויות, קודים, רבדים... מדהים שמוח אחד מסוגל לתכנן כזה תשבץ אדיר כמו הספר הזה.

זאת ועוד, הוא מצליח לקחת נושא כה שנוי במחלוקת ולהרכיב ממנו סיפור אנושי, לעתים אף נוגע ללב, סיפור של מסע - מסעו של המהגר האירופאי המעורער באמריקה החדשנית והאינסופית, אך גם ובעיקר, מסעו של פדופיל מיוסר אל תוך עצמו, מסעה של ילדה פצועה המחפשת, אולי, נחמה, מוגנות ונורמליות. יש כאן עלילה מצוינת, יש כאן סיפור אהבה וחטא, סיפור בלשי, וסיפור פסיכולוגי - או פסאודו-פסיכולוגי - לדעתי, היינו הך במקרה זה.

לוליטה הוא ספר שופע הומור. הומברט/נבוקוב מלא חידודים לשוניים מצחיקים, כינויים מומצאים ומשעשעים ביותר לדמויות ומקומות, הומור עצמי אירוני, ובכלל, חוש הומור מפותח, למרות היאוש הנשפך ממנו כאדם מאוהב (וכסוטה) שאינו זוכה לאהבה אמיתית בחזרה. כל זאת נשזר לאורך כל הספר וחוויית הקריאה היא מהנה מאוד בה בעת שהיא מבחילה (כשזוכרים את אופי היחסים שם).

אז נושא הספר איננו פדופיליה. זהו לא ספר אירוטי או פורנוגרפי. זו גם לא קומדיה, ולא טרגדיה, למרות שיש בה מן המאפיינים של כל אלה, אני מניחה. בעיניי, זהו ספר מבריק, מאתגר רגשית ואינטלקטואלית, ספר המחייב קריאה שנייה - שתהיה מושכלת יותר לאחר שהבנו כמה רמזים נשתלו בטקסט וכמה משמעויות פיספסנו בקריאה ראשונה.

אני מודה שלעתים, בחלק השני של הספר, היו פה ושם עמודים שהרגשתי שאני רוצה שיסתיימו כבר, בהם האריך הומברט בספרו, למשל, על פרטי המסע שלו עם דולורס (הגענו לפה ולשם, נכנסנו למלון הזה והזה, ראינו את זה ואת זה בחצר/בתחנת הדלק... כאלה), או הפליג בתיאוריו את משחק הטניס של הילדה, כל תנועה שלה בזמן משחקה וכן הלאה. אך הרגעים הללו לא היו רבים, ובכולם הכתיבה מצוינת כבכל הספר.

סיומו של הספר, הסצינה הכמעט אחרונה, הוא וואו גדול. סיום עוצמתי שהשפיע עלי רגשית באופן שקשה להסביר במילים. זה מורכב מזעזוע, ממתח, מאימה, מגועל, מהפתעה, מכעס, מתוכחה, מהתלהבות והתרגשות... בכל מקרה, הייתי צריכה לקחת לעצמי זמן מה להירגע לאחר מכן. איזה סופר!

מילה אחרונה שחשוב לי לציין: כדאי *מאוד* לקרוא את המקור באנגלית, ואני מקווה שאעשה זאת ולא אתעצל בפעם הבאה שאחזור אל היצירה המיוחדת הזו. לא כי יש בעיה בתרגום (הוא מצויין 98% מהזמן), אלא כי כאשר קראתי פסקאות מסויימות באנגלית, מיד לאחר שקראתי אותן בעברית, הרגשתי שאני מאבדת הרבה מחווית נבוקוב האותנטית. טוב, ברור; יש עוד כמה סיבות.

» ביקורות נוספות של MishaEla
» ביקורות נוספות על לוליטה - מהדורת הספריה החדשה