במהלך הסגר, לאחר שהטבעתי את יגוני בקופסאות תירס רבות (קופסה קטנה), חשקה נפשי בגיבץ'. גרושתי העתידית (בתי-דין עובדים בחג במתכונת מצומצמת) העבירה לידי תמונות מגרות בספר זה שלפנינו (כאשר מעדן בעיניה זה לחם לבן עם גבינה 4.5% ומלפפון קלוף).
בספר דנן עלעלתי רבות, במיוחד בכיפור, כאשר כבר בעמוד הראשון ורדית היטיבה להציג איך אמור להראות שולחן, ולא כמו שאני רגיל לאכול מעל כיור מלא כלים. עלעלתי בקלסיפיקציות למנות כאשר רבים מן השמות נשמעים כדברי נאצה (למשל - אוט, עמוד 35, יתכן והטעות במקור או שזה טעים דווקא), ומיד לאחר מכן תפסה את עיני "דולמה" (עמ' 26) ו"דוארא" (עמ' 19) שזה כידוע בטן וריאות של פרה (או מוצב של גבעתי באזור יהודה ושומרון) שבאמת נראה מגרה וטעים מאוד. אהבתי מאוד גם את התבשיל "רמו" (עמ' 22), שלעניות דעתי זהו הדג שמשחפשים בסרט ההוא שהנכד אוהב. התבשיל מכיל מצות שמגיעות לביתי בפסח והנה סוגרות אצלנו כבר שישה חודשים ושלושה שבועות, מזל טוב.
הספר מעורר תאבון, נגיש לכולם, גם לבוכרים שנעשה להם כאן עוול נוראי שכן כך לא נראה באחש אמיתי (עמ' 40). אני, שבאופן אישי גדלתי על מאכלים אקלקטיים (וגם על כוונות טובות, אבל בעיקר שקרים) מצאתי בו נחמה בארוחה המפסקת ובארבעת הימים שנמשכה. לעתים התצלומים דלוחים ונראה כאילו עברו ניסיון עיכול כושל אצל חיית משק עם אי-ספיקה, אבל סך-הכל מדובר בתענוג. נראה שקל להכין את המנות ושבאמת מדובר במנות דגל של מטבחים מרכזיים בישראל.
חמישה כוכבים של התפעלות והערכה כנה.
כמו כן, מחפש טרמפ מאזור מגוריי לסיור טעימות מאורגן בסופר "זול לכל" בצומת בית קמה - ספיישל זיתים מתובלים בתפזורת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
