ביקורת ספרותית על הערעור האחרון מאת ליעד שהם
בזבוז של זמן

---

שותפות שני מחברים ונושא הספר עוררו בי תקווה לאחד טוב יותר מ'מסדר זיהוי' הבינוני.
במרכזו המערכת השיפוטית הבכירה, בית המשפט העליון וקשריו עם הציבוריות הישראלית והתקשורת היכולה להיות עויינת ונבזית (מתוארת קריקטורה מכוערת בעיתונות). דמות המפתח היא נשיא בית המשפט משה גילון שבריאותו אינה תקינה. השופט דוד ינאי הצעיר שבא מרקע לא קל ומקורב לגילון ומשפחתו; שופט בכיר אחר- מנחם דקל שמוּנה על ידי שר המשפטים, ציניקן ואינטרסנט שאינו מהסס לפגוע בעמיתיו בנקודות רגישות- שגילון מתעב.
בין היתר נדונה פרשת חייל שהסתבך, לכאורה, בסחר סמים בלבנון ומוחזק בידי החיזבאללה ועימותים בין השופטים - האם זה בכלל תפקיד מערכת המשפט להתערב במקרה או להשאיר את ההחלטות לגורל החייל ועיסקה אפשרית לממשלה ולצבא.
בערך בשליש הדרך הספיק לי. תילי תילים של פרטים מסיחים כולל הקשר של גילון לבנו ובתו, קשריה הרומנטיים של הבת וזכרונות מרעייתו שנפטרה. דיונים ועימותים משפטיים שלא מצליחים באמת לרתק. יש תחושה שהמחברים ניסו לכתוב בסגנון סביר ומושקע אבל משהו מתפספס בדרך. דפדוף הלאה מגלה עלילה עם עוד ברברת. קיצוץ בטפל והתמקדות בעיקר היו יכולים להניב ספר טוב בהרבה על נושא אקטואלי ונפיץ, שלטון החוק. במילה, משעמם.
המחברים מבינים את העולם המשפטי ועריכת דין אך חסרי כשרון כתיבה. הנסיון לכתוב דרמה משפטית מרתקת לא מצליח.
מבחינתי נסתם הגולל על ספרי ליעד שהם. בינוניות בהתגלמותה.

» ביקורות נוספות של ראובן
» ביקורות נוספות על הערעור האחרון