לנסות לקרוא את התרגום הזה זה כמו לנסות לקרוא את התנ"ך בכתב ברייל עם כפפות.

ממש ציפיתי לקרוא את הספר הזה, וכשהתחלתי וויתרתי אחרי 20 עמודים בערך. לא רק שאת הרוב לא הבנתי, מה שחשבתי שהבנתי מתברר שהבנתי הפוך לגמרי שחיפשתי תקצירים ביוטיוב על השיר הראשון. ד"א - מתברר ששיר זה לא רק כמה פסקאות ששרים על רקע גיטרה בגלגל"צ בשבת בצהריים.

אני מניח שזה לחובבי לשון בלבד, לפי מה שהבנתי טשרניכובסקי שם דגש על תרגום מדוייק של משקלים מלטינית לעברית ועוד כל מיני דברים שרק מי שעושה תואר שני בלשון ידע להסביר.

ראו הוזהרתם! :(

ספר מעולה, אבל אני קצת לא יודע איך להתחיל לכתוב עליו ביקורת...
אני חושב שלקרוא לספר הזה סיפור אהבה או רומן שחוקר אהבה זה להתעלם מרוב הסיפור ולהתייחס רק למעט העמודים שמופיעה בה אנה קארנינה עצמה. לא רק שהיא לא הדמות המרכזית, אני גם לא מבין למה הספר קרוי עליה. הסיפור לא מתחיל וגם לא נגמר באנה.

כל החלקים של לווין שמכילים בתוכם גם את הציטוטים הכי מפורסמים, לדעתי הם המטרה העיקרית של טולסטוי לגלול בפני הקורא את הדילמות והפילוסופיות שלו, והרבה אנשים משחררים אותם כחלקים משעממים על חקלאות ופוליטיקה תקופתית. לוין הוא היחידי בספר שעובר את כל שלבי החיים באינטנסיביות רבה - הוא מחזר, הוא מתחתן, הוא אח, הוא אבא, הוא כופר, הוא מאמין, הוא צד והוא חושב.
והוא מגלם את המלחמה המרכזית בסיפור בין האדם הטבעי והעיר [המוז'יק והרכבת] - ההגיון והרגש, והנסיון לפייס ביניהם זה מה שמביא אותו לידי מחשבות אובדניות נואשות לקראת הסוף [כמו טולסטוי עצמו].

אחת הדוגמאות החזקות למאבק הזה גם מצויות באלכסיי אלכסנדרוביץ', אדם שחי כולו בתחום ההגיון ונראה כל כך מרוחק לשאר האנשים ולקורא עצמו. ורק כשהוא לרגע מאוד קצר מתמסר כולו לרגש שממלא אותו כשאנה נהיית חולה, פתאום הוא נראה כל כך אנושי ואהוב! אך כשהוא חוזר ומנסה להבין ולהצדיק את הרגש שמילא אותו הוא נופל לקנאה ואמונות טפלות ונהיה אפילו יותר זר משהיה בהתחלה.
טולסטוי אפילו כותב את מחשבותיו של הכלב בחלקים מהסיפור.

אולי זה הגדולה של הספר, שאפשר להיכנס אליו בכל כך הרבה רבדים, גם לקרוא אותו לכיף וגם לכתוב עליו תזה שלמה.

כן אני אוסיף שלפעמים הספר היה איטי קשה מאוד מבחינת מנהגים נימוסים ומסורות של רוסיה לפני 200 שנה בערך, ונדרש קצת מאמץ לצלוח את התעלה הזאת.

עכשיו סגר, יש לכם זמן!

ממש לא מזמן סיימתי לקרוא את הספר, אני אחסוך במילים כי הרבה פה הרחיבו על הספר - אז דבר ראשון, אהבתי לקרוא אותו וממליץ!

עכשיו כשהוצאנו את זה מהדרך אני ארחיב ואשתדל שלא לקלקל.

הספר כמו שכתוב הוא אוטוביוגרפיה של הסופרת שכתוב בצורה ממש זורמת ומהנה, לעתים העלילה קצת חוזרת על עצמה ויש חלקים שלמים של תיאורי התעללות והזנחה טוטאלית שאתה כבר לא מצפה לסוף טוב או סגירת מעגל ורק רוצה שהילדים יצאו כמה שיותר מהר מהספר הארור הזה.

אחת ההצלחות של הסופרת לדעתי היא שהצליחה לגרום גם לי לפעמים להתרשם לטובה מהוריה, פעמים אחרות לשנוא אותם ולהיות בהלם מהתנהלותם ואז שוב לרצות בטובתם בסופו של יום, והקורא כמעט עובר את אותו מסלול שהסופרת עברה.

אהבתי גם שהספר נוקט גישה הרבה יותר פרקטית ומחוברת למציאות בניגוד להרבה ספרים וסרטים של "עקוב אחרי החלומות שלך" שמציפים את הז'אנר היום ואתה לא מקבל מהם יותר מדי, ומראה לך צד אחר וקצת יותר אפל של סיפורי התבגרות.

לא יודע אם אי פעם אקרא אותו שוב, אבל בהחלט שווה קריאה!