הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר הזה ופשוט לא יצא לי. ויום אחד פשוט התיישבתי ואמרתי "זהו, הוא נמצא אצלי המון זמן, הגיע הזמן לקרוא את הספר הזה שכולם דיברו עליו, שקיבל אפילו עיבוד קולנועי".
אני ציפיתי להיות מרותקת, וזה לא קרה. ההיפך, לא הצלחתי אפילו לסיים פרק אחד בכל פעם שניגשתי לספר. לקח לי 3 חודשים לסיים אותו. הייתי אמורה להניח לו, ובמקום זאת כל הזמן חיכיתי לדבר "המדהים הזה" שכולם דיברו עליו, וחשבתי שאני מפספסת אותו.
אולי הייתי מתחברת אליו יותר בגיל 14. מעבר לזה, מבחינתי בזבוז זמן.
מבחינת רעיונית, הוא מדהים, אבל בפרקטי, לא שווה קריאה.

"ספר ילדים" - אני לא יודעת עד כמה אפשר להגדירו כך כשמסתכלים על זה באופן פשוט. לדעתי הוא מיועד לנו "המבוגרים" ומדבר אל הילד הקטן שנמצא בכל אחד מאיתנו [בדיוק כמו הנחש באריח/בואה - בתוכו נמצא פיל].
העלילה קלילה והכתיבה קולחת, ובמהלך הקריאה תשימו לב שצצות המון שאלות לגביי מהות החיים, שאלות שסביר להניח שבכל תקופת גיל תענו עליהן באופן שונה.
סיום הספר הותיר אותי בתחושה אפלה, האמת שללא תקווה. העליתי לעצמי השערה שאולי הספר יוכל להעניק אור ותקווה לילדים קטנים מתחת לגיל 18 שאיבדו אדם קרוב.

את הספר התחלתי לקרוא מזמן - לפני שיצא הסרט, אבל לא הצלחתי לסיים אותו - הוא מעט אפילו שיעמם אותי והזכיר לי ספרי מתח ותעלומה דיי זולים בעלי שפה רדודה שקראתי בעבר (בסוף סיימתי אותו בייגע).
הספר מתאים לטיסות או סתם לקריאה בין לבין של ספרים כבדים.

אני חייבת לציין שהיו כמה משפטים שנונים שלקחתי עימי.
היו פרקים מסוימים שיכולתי ליצור מהסיטואציות המתוארות הקבלה לחיי הזוגיות שלי וזה העלה בי מידי פעם כמה גיחוכים קלים.
אני נורא רוצה לכתוב משהו לגבי הסיום של הספר, אבל אני לא רוצה ליצור כאן ספוילר שאולי בטעות יהרוס את חווית הקריאה לאנשים שעדיין לא קראו את הספר.


בכל מקרה, זה לא ספר שיכנס לרשימת הספרים ה"וואו" שקראתי.
עצוב לי שמשנה לשנה יוצאים יותר ויותר ספרים כאלה חסרי כל גיוון ויצירתיות. הייתי אומרת שקצת בזבזתי לעצמי את הזמן.

זהירות ספויילרים!!!!!!!!!
אני אתחיל דווקא בזה שאני חושבת שהספר השלישי והאחרון מפצה על הספר השני שהיה הפחות טוב מבין השלושה. ואפילו אוסיף שהוא האהוב עליי מבינהם.
במהלך הקריאה בער בי הרצון להמשיך לקרוא ולא להפסיק. כל סיום פרק הותיר מספיק מתח בשביל לקפוץ ישר לפרק הבא ולא לסגור את הספר ולהמשיך בעיסוקים אחרים.
הסיום כלל כמה קטעים שהיו צפויים חוץ מהרגע בו אנחנו מאבדים את פרים בפסקה מכאיבה במיוחד.
אני יכולה להגיד שלהבדיל מסדרת דמדומים [שהפסקתי לקרוא בספר השלישי], משחקי הרעב השאיר אותי מסופקת. כי אני הכי אוהבת לסיים ספר ולסגור את העמוד האחרון ותוך כדיי לחייך תחושת ניצחון של "וואו".

כשהתחלתי לקרוא את הספר שיערתי שמדובר בעוד ספר שהולך לבזבז לי זמן יקר.
שאלתי את עצמי, מה לי עכשיו ולסיפור על מוות, לכאורה רגיל, ממחלה שכיחה לצערי. מה כבר יכול לסחוף אותי? מה הסופרת תעשה? תספר לי כמה קשה המחלה ותפעיל את מידת הרחמים שלי?
ולא, זה לא מה שקרה.
סימון מגוללת סיפור של קשר בין אם לביתה, והיא מצליחה לגעת בי ולתפוס בי בדיוק בעמוד ה30, בו אני מתחילה לראות סממנים דומים לקשר שלי עם אימי, שם הצלחתי להתחבר. היא נוגעת בשאלות הכי עמוקות שלי, בפחדים שלי ומציבה אותם מול עיניי בעזרת מילים מדוייקות שמסדרות כל מחשבה מלאת כאוס בראשי.
כשסגרתי את הספר התמלאתי בתחושת סיפוק ותהיות.

אצטט קטע שנגע בי:
"כאשר נפש יקרה מסתלקת לה, אנו משלמים באלפי חרטות נוקבות על האושר שאנו מאריכים לחיות אחריה. מותה מגלה לנו את ייחודה החד-פעמי; המת נעשה רחב ממדים כמו העולם שהעדרותו ממנו כילתה אותו לגביו, ושנוכחותו בו מקיימת אותו כל כולו; דומה כי צריך היה לתפוס מקום רב יותר בחיינו: וככל הניתן, את כל המקום. אנו מתנתקים מאותו סחרור: הוא לא היה אלא פרט אחד מרבים אחרים. אך הואיל ולעולם אינך עושה כל שביכולתך, בשביל שום אדם- אפילו במסגרת הגבולות הניתנים לערעור שקבעת לעצמך - עדיין נותרות די תוכחות להטיחן כלפי עצמנו."
עמ' 110-111.

את הספר ורוניקה מחליטה למות התחלתי לקרוא בציפייה מטורפת. קיבלתי חיזוק לכל התהיות שלי לגביי החיים. הסוף היה צפוי כמובן וקיבלתי אותו באהבה שלא כמו בספרים אחרים בהם אני בטוחה באיך הסיום יהיה.
דגתי לי כמה פסקאות מתוך הספר. ובאותם רגעים החלטתי לכתוב במחברת שאשמור לאורך השנים את מה שאני רוצה לזכור בצורה הטובה ביותר. כי פאולו קואלו יודע בדיוק איך להעביר למילים את המחשבות שתקועות בתוך כאוס ענק ובצורה הפשוטה ביותר.

את הספר "נא להתנהג בהתאם" השאלתי מחברה קרובה. יש לה מאגר עצום של ספרים ורובם טובים. כשהיא אמרה לי "תקחי תקחי את הספר הזה, הוא מעולה" נעניתי בחיוב. אפילו השם משך אותי, והתקציר לא פחות.
לצערי, כשהתחלתי לקרוא את העמוד הראשון הרגשתי עיקצוצים של אכזבה, השפה נראתה לי פשוטה מידי, לא מתוחכמת.
קשה לי להגיד שהספר לא טוב, אבל גם קשה לי להגיד שהוא טוב. כשאני קוראת ספר אני מצפה להתחבר לדמויות, אני מצפה שייכנסו לי ללב וירעידו לי את האדמה, וזה לא קרה.
ישנה תחושת מתח -קלה- בזמן קריאת הספר, בסוף אפילו אמרתי "איזה יופי, לא צפיתי את הסיום הזה לחקירת הרצח".
אני אסכם את זה בצורה כזו, הספר קליל, הכתיבה קולחת וזה מעביר את הזמן. אבל אחריי שסיימתי וסגרתי את העמוד האחרון, שכחתי בכלל שעד לפני שנייה קראתי אותו.
אני חושבת שבזבזתי את זמני בקריאתו, ויכולתי בזמן הזה לקרוא משהו שיספק אותי הרבה יותר. אין לי מושג למה חברתי כל כך התלהבה.

יש משפט אחד שלקחתי איתי מהספר, שנכתב על שירה כדמות אך לדעתי כלל לא מייצג אותה
"אם להיות כנה, יש לי נטייה לרפרש את החברים שלי אחת לכמה שנים. אני אוהבת לכבוש אנשים, לתקוע להם דגל בלב ולנטוש בשיא"

המון זמן רציתי לקרוא את הספר הזה. אני חושבת שבמשך שנתיים תכננתי עליו וכשקניתי אותו פחדתי להתאכזב מרוב שציפיתי לו.
כשהתחלתי לקרוא אותו מייד התחברתי לג'יין, כבר בעמודים הראשונים. איזה קסם מטורף חבוי בה בדמות. וכמה כוח ועצמאות היא מעניקה לקורא ככל שהיא גדלה. תובנות חבויות מצאו דרכם אליי. נהניתי מכל עמוד ומכל מילה.
בסיום הספר הוכיתי תדהמה והערצה. סגרתי את הספר וכל מה שהצלחתי להוציא היה אנחה וחיוך קטן של סיפוק.
הספר המרגש ביותר שקראתי. מלא אהבה בעוצמות שהייתי מאחלת לעצמי.
כל עמוד, עונג! ממליצה בחום.

ציפיתי שסוזן תפתיע אותי בהתקלחות, אבל זה לא קרה. האמת היא שהספר היה צפוי מידי, הכל היה ברור מראש. הבנתי לאן הראש של הסופרת יילך, חבל לי שהיא לא "הגדילה ראש". התאכזבתי, במיוחד כי הבאז על הספרים היה מלא בהתלהבות שהתנפצה.
את עורבני חקיין אתחיל לקרוא בקרוב, אני מקווה לסיום שיפצה על התלקחות.