#
יש ז'אנר של ספרים שמה שמניע את עלילתם הוא טראומה, אסון נורא שאחריו הדברים לא יחזרו להיות כשהיו. "החוחית" של דונה טארט למשל או "היתה כאן פעם משפחה" של קלג. ספרים שכל מה שקורה בהם נע בכוח הדחף של האסון. איידהו הוא נציג גאה של הז'אנר הזה. ספר ביכורים שהביקורת של dina גרמה לי לחפש (תודה), והשיטות היצירתיות של הספרייה שלי, שלא פעלה כסידרה בזמן הקורונה, הביאו אותו אלי. ייאמר מיד - בכל ז'אנר יש ספרים טובים מאד, ספרים גרועים מאד והרוב מתפרשים בין לבין, במרחב הסביר שנותר, כמו הספר הזה.

אן, שהיא אשתו השנייה של ווייד מתוארת ומתארת את הסיפור יחד עם דמויות נוספות. אן מתאהבת תמיד באלה שזקוקים לה, וצרכיהם תמיד עדיפים מבחינתה על צרכיה. לווייד היתה קודם משפחה אבל היא נופצה לרסיסים ביום קיץ אחד, במעשה אלימות בלתי מובן ובלתי צפוי. עשרה חודשים אחרי אותו אירוע ווייד נשא את אן לאשה. הם מתגוררים בביתו הישן של ווייד במעלה הר ובאמצע יער, שהשכן (הלא מוכר) הקרוב ביותר הוא במרחק נסיעה ברכב. ואם זה לא מספיק, וויד סובל מדמנצייה מוקדמת כמו אביו וסבו לפניו.

הסיפור מסופר על ידי דמויות שונות ונע בין זמנים שונים. רסקוביץ טובה בתיאורים ובבניית אווירה. היא מתארת נופים - מסתבר שיש מה לתאר שם באיידהו - היא מספרת את הסיפור דרך תמונות קצרות האמורות לתת לקורא מושג על מה שהתרחש ובעיקר למה. לדעתי היא לא מצליחה לבנות דמויות אמינות שפעולותיהן מתקבלות על הדעת וגם הסיפור שלה מקרטע לעתים קרובות. הרגשתי שסיפוריה הם אנקדוטות קטנות על הדמויות. מעניינות, לרוב, אך לא מתאחדות לסיפור שלם ולא תמיד תורמות להבנת המניעים. הסיפור מסתובב במעגלים ואינו יוצא נשכר מעוד דמות או סיפור שהסופרת מוסיפה בכל פרק.

ספרים נועדו, לדעתי, לספר לנו דברים ולעשות עוד משהו שאותו קשה יותר להגדיר. הטובים שבהם יצליחו לחבר אותנו אל הסיפור והדמויות בעבותות הבנה וחמלה, לגרום לנו להזדהות, להישאב ולהרגיש כחלק מהסיפור. רסקוביץ לא הצליחה לעשות לי את זה, אם כי היא השתמשה בתותחים כבדים: ילדה מתה, ילדה נעדרת, דמנצייה באמצע החיים, אהבה שאינה מבקשת דבר, כפרת עוונות ואהבת בעלי החיים. למרות הסיפור המעניין והפרטים הרבים שהיא מספרת על חיי דמויותיה, נשארתי לרוב מנוכרת אם כי לקראת הסוף קצת יותר התחברתי. 3.5 כוכבים אם אפשר היה, שעוגלו כלפי מטה כי כקוראת חוויתי יותר את האין מאשר את היש.

#
יש ז'אנר של ספרים שמה שמניע את עלילתם הוא טראומה, אסון נורא שאחריו הדברים לא יחזרו להיות כשהיו. "החוחית" של דונה טארט למשל או "היתה כאן פעם משפחה" של קלג. ספרים שכל מה שקורה בהם נע בכוח הדחף של האסון. איידהו הוא נציג גאה של הז'אנר הזה. ספר ביכורים שהביקורת של dina גרמה לי לחפש (תודה), והשיטות היצירתיות של הספרייה שלי, שלא פעלה כסידרה בזמן הקורונה, הביאו אותו אלי. ייאמר מיד - בכל ז'אנר יש ספרים טובים מאד, ספרים גרועים מאד והרוב מתפרשים בין לבין, במרחב הסביר שנותר, כמו הספר הזה.

אן, שהיא אשתו השנייה של ווייד מתוארת ומתארת את הסיפור יחד עם דמויות נוספות. אן מתאהבת תמיד באלה שזקוקים לה, וצרכיהם תמיד עדיפים מבחינתה על צרכיה. לווייד היתה קודם משפחה אבל היא נופצה לרסיסים ביום קיץ אחד, במעשה אלימות בלתי מובן ובלתי צפוי. עשרה חודשים אחרי אותו אירוע ווייד נשא את אן לאשה. הם מתגוררים בביתו הישן של ווייד במעלה הר ובאמצע יער, שהשכן (הלא מוכר) הקרוב ביותר הוא במרחק נסיעה ברכב. ואם זה לא מספיק, וויד סובל מדמנצייה מוקדמת כמו אביו וסבו לפניו.

הסיפור מסופר על ידי דמויות שונות ונע בין זמנים שונים. רסקוביץ טובה בתיאורים ובבניית אווירה. היא מתארת נופים - מסתבר שיש מה לתאר שם באיידהו - היא מספרת את הסיפור דרך תמונות קצרות האמורות לתת לקורא מושג על מה שהתרחש ובעיקר למה. לדעתי היא לא מצליחה לבנות דמויות אמינות שפעולותיהן מתקבלות על הדעת וגם הסיפור שלה מקרטע לעתים קרובות. הרגשתי שסיפוריה הם אנקדוטות קטנות על הדמויות. מעניינות, לרוב, אך לא מתאחדות לסיפור שלם ולא תמיד תורמות להבנת המניעים. הסיפור מסתובב במעגלים ואינו יוצא נשכר מעוד דמות או סיפור שהסופרת מוסיפה בכל פרק.

ספרים נועדו, לדעתי, לספר לנו דברים ולעשות עוד משהו שאותו קשה יותר להגדיר. הטובים שבהם יצליחו לחבר אותנו אל הסיפור והדמויות בעבותות הבנה וחמלה, לגרום לנו להזדהות, להישאב ולהרגיש כחלק מהסיפור. רסקוביץ לא הצליחה לעשות לי את זה, אם כי היא השתמשה בתותחים כבדים: ילדה מתה, ילדה נעדרת, דמנצייה באמצע החיים, אהבה שאינה מבקשת דבר, כפרת עוונות ואהבת בעלי החיים. למרות הסיפור המעניין והפרטים הרבים שהיא מספרת על חיי דמויותיה, נשארתי לרוב מנוכרת אם כי לקראת הסוף קצת יותר התחברתי. 3.5 כוכבים אם אפשר היה, שעוגלו כלפי מטה כי כקוראת חוויתי יותר את האין מאשר את היש.